הגדולים מכולם. פלפס, בולט, פארה ופליקס (GETTYIMAGES). צפו ברגעים ה (צילום: ספורט 5)
הגדולים מכולם. פלפס, בולט, פארה ופליקס (GETTYIMAGES). צפו ברגעים הגדולים|צילום: ספורט 5
המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 היו מעין השלמה. השלמה לחגיגה שראינו בבייג'ין. זכינו לראות שוב את שני הספורטאים הגדולים ביותר לפחות מאז מייקל ג'ורדן, אוסיין בולט ומייקל פלפס, הקרב בין ג'מייקה וארה"ב בספרינטים נמשך וליו שיאנג שוב אכל את הלב אבל הסינים המשיכו בהתקדמות הספורטיבית שלהם. אולי בעוד 20 שנה לא נזכור יותר מדי מהאולימפיאדה ה-30 בעת החדשה פרט לפלפס ובולט, אבל בינתיים אפשר להתענג עוד קצת על הרגעים שגרמו לנו ליהנות, לבכות, להתרגש ולשמוח בשבועיים האחרונים. לכבוד לונדון 2012, הנה 13 הרגעים הגדולים והסיפורים הדרמטיים והמרגשים שעשו לנו את האולימפיאדה. לגזור ולשמור, כי בסוף אולי כן נזכור.

מקום 13 - משתגעים על מארי
מסתבר שיש דברים שיכולים להתרחש במשחקים האולימפיים. רק שם אנדי מארי יכול להביס את רוג'ר פדרר במסגרת משחק של הטוב מ-5 ועוד בווימבלדון. זמן קצר אחרי ההפסד בגמר של הגראנד סלאם האמיתי, הבריטי (סליחה, סקוטי) הצליח להפוך ליום אחד למלך אנגליה (סליחה, בריטניה). פדרר אולי לא היה בשיאו באותו משחק, אבל מארי באמת נתן טניס על גבול השלמות. אולי זה כל מה שהוא היה צריך, לשחק פעם אחת באמת בשביל הדגל, וגביע הדייויס יסלח לנו.

מקום 12 - המעופפים הנועזים
טורניר הכדורעף הוא הפנינה האמיתית של האולימפיאדה. לא הרבה מתחברים לענף, אבל אלו שכן תמיד קיבלו ויקבלו דרמות בלתי נשכחות. וגם הפעם קיבלנו שני אירועים שנכנסו היישר להיכל התהילה. הראשון הוא הניצחון בגמר כדורעף החופים לנשים של מיסטי מיי-טריינור וקרי וולש שעשו היסטוריה עם זכייה שלישית רצופה במדליית הזהב במשחקים האולימפיים. זו כנראה הייתה ההופעה האחרונה של הצמד הטוב בעולם. הרגע השני היה גמר הכדורעף לגברים. ברזיל הגדולה כבר הייתה עם שתי נקודות משחק מול רוסיה ועם יתרון 0:2 במערכות. אבל אז הגיע המהפך האדיר של הרוסים שניצחו שלוש מערכות רצופות. מדהים.

מקום 11 - המתעמל המושלם
המתעמל האחרון שקיבל את הציון 10 במשחקים האולימפיים הוא למעשה מתעמלת, כאשר ב-1984 קיבלה מארי לו רטון את הציון הנכסף שמזוהה עם נדיה קומנצ'י. בשנים האחרונות שיטת הניקוד השתנתה והיום המרכיב "10" הוא רק חלק מציון שכולל גם את דרגת הקושי. אבל אם יש מתעמל שמגיע לו ציון 10 על ההופעה הכללית שלו בלונדון הוא קוהיי אוצ'ימורה. היפני, אלוף העולם בקרב-רב שלוש פעמים ברציפות, עבר שבעה מדורי גיהנום בלונדון. הוא מעד פעמיים במוקדמות ולולא החלטת שיפוט שערורייתית למדי הוא גם היה מקלקל ליפנים את מדליית הכסף בתחרות הקבוצתית. מבחינה מנטאלית, הוא הגיע לקרב-רב כשיש לו רק מה להפסיד. אבל אוצ'ימורה נתן ביצועים לפנתיאון, בכל תרגיל ותרגיל, הבטיח מעשית את זכייתו בזהב כבר לאחר המכשיר החמישי, ונכנס לרשימת הגדולים של הענף היוקרתי.

מקום 10 - המעגל של סאנצ'ס
בין 2001 ל-2004 פליקס סאנצ'ס היה הרץ הכי דומיננטי על המסלול. הוא לא הפסיד ריצה אחת ב-400 מטרים משוכות והיה נראה שהוא ימשיך כך לפחות עד 2008. אבל בתחרות הראשונה שלו אחרי שלקח זהב באתונה הוא נפצע. הפציעה הזו חירבה לו את הקריירה, זו הייתה המשוכה היחידה שסאנצ'ס במשך שנים ניסה לעבור וכשל. הוא אמנם המשיך לדשדש בתחרויות הדיימונד-ליג, אבל לא ירד מגבול 48 השניות ולא הצליח לסכן את יריביו בתחרויות הגדולות. אני מודה שלא האמנתי שיש לו את זה ברגליים, אך הוא סיפק שתי ריצות מדהימות בחצי ובגמר, ניצח פעמיים והוכתר בצדק לאלוף האולימפי בפעם השניה בקריירה. אבל ההתרגשות האמיתית הגיעה בסיום. סאנצ'ס פרץ בבכי על המסלול ועל הפודיום והקדיש את הניצחון לסבתו שנפטרה זמן קצר לפני בייג'ין 2008. אז הוא לא הצליח להביא לה מדליה, הפעם הוא עשה זאת בענק. האמת? אי אפשר שלא לבכות יחד איתו.

מקום 9 - שובה של האימפריה
נכון שלבריטים לא היה צבא של מתנדבים שזזים בקצב אחיד ומפחיד כמו שהיה לסין לפני ארבע שנים, אבל טקס הפתיחה כמו כל טקס פתיחה (והפעם גם טקס הסיום) הוא אחד הרגעים הגדולים ביותר של המשחקים האולימפיים. והפעם הטקס היה בסימן התרבות הבריטית הענפה. אולי הם לא הכי טובים בספורט, למרות שהפעם הם הוכיחו שהם כן מסוגלים להצליח, אבל צריך להודות שאין באמת מדינה שיכולה להתעלות על בריטניה בכל הנוגע לתרבות המוזיקלית. וזה עוד בלי להזכיר את מיסטר בין ומרכבות האש. תענוג.

מקום 8 - חשמל זורם בכפות רגלייך
אל תפסלו את זה על הסף - אולי במשחקים האולימפיים של 2024 אנחנו ניפרד מהספורטאית המעוטרת ביותר בהיסטוריה, אולי זו הספורטאית שתשבור את השיאים של מייקל פלפס. נשמע מופרך? לא אם שואלים את מיסי פרנקלין. בגיל 17, צעירה בשנתיים מהגיל של פלפס באתונה, הפכה מיסי מילדת הפלא לשחיינית נפלאה. 4 מדליות זהב ו-1 מארד בבכורה שלה במים האולימפיים. פרנקלין היא אמנם בחורה ענקית עם כפות רגליים שמזכירות את אלו של איאן ת'ורפ, אבל היא חייכנית וחיננית. אי אפשר שלא להתאהב באישיות שלה. ואם זה לא קרה לכם בלונדון, זה עוד יקרה לכם בריו. ריו? הלו, יש אליפות עולם בעוד שנה בברצלונה. ניפגש שם.

מקום 7 - מ-ה-פ-ך
תמיד היו ותמיד יהיו כשלונות במשחקים האולימפיים. זה חלק מהספורט וזה טריוויאלי, אבל הקסם האמיתי של המשחקים האולימפיים הוא התיקון. לא תמיד אפשר לתקן כישלון קודם, אך כשזה כן קורה אז זה דבר מדהים, כזה שזוכרים לנצח. בבייג'ין נבחרת השליחים של צרפת הפסידה בגמר ה-100X4 חופשי אחרי שכולם היו בטוחים שהם ינצחו, במיוחד לאחר שהוליכו בפער עצום לאחר 350 מטרים ואלוף העולם אלאן ברנאר היה השחיין הסוגר ("שוק על ירך"), אבל אז הגיע המהפך הזכור של ג'ייסון ליזאק. בלונדון הגיע התיקון ועבור הצרפתים זה היה הכי מתוק שאפשר. יאניק אנייל היה בפיגור עצום אחרי ראיין לוכטה מלא הביטחון, אולם האמריקני קרס ואנייל נתן את משחה חייו בדרך לזהב. זה קסם. מלבד הניצחון של לה-קלוס על פלפס ב-200 מטרים פרפר, זה היה הגמר הדרמטי ביותר בתחרויות השחייה. הגמר שנזכור.

מקום 6 - הריצה האיכותית ביותר
שמונה רצים התייצבו לזינוק, אחד שבר את שיא העולם, שישה אחרים ניפצו שיאים אישיים ולאומיים. גמר הריצה ל-800 המטרים היה ללא צל של ספק הגמר האיכותי ביותר במשחקים האולימפיים. כמובן שמעל הכל היה דייויד רודישה. כמה שהוא חלם על מדליית הזהב, כמה שהוא חלם על הניצחון. אני באופן אישי לא האמנתי שהוא ינסה לשבור שיא עולם בלי המוביל שלו סמי טנגויי, אבל רודישה פשוט התפוצץ על המסלול ודהר בשיא המהירות עד קו הסיום. רודישה שיפר בעשירית שלמה את שיא העולם וקבע 1:40.91 דקות. זה רק עניין של זמן עד השיא הבא. איזה פנומן, איזה רגע גדול.

מקום 5 - שיא השיאים
40.82 שניות בגמר ה-4X100 מטרים לנשים, זו תוצאה שאפילו לא העזנו לחלום עליה והנה זה קרה. אליסון פליקס, אחת מהמצטיינות של המשחקים האולימפיים עם 3 מדליות זהב, ביאנקה נייט, טיאנה מדיסון וכרמליטה ג'טר פשוט שרפו את המסלול בצורה שגם אוסיין בולט לא הצליח לעשות. הן לא ספרו את שלי אן פרייזר ויתר הג'מייקניות ובחמישים המטרים האחרונים היה נראה שג'טר ממש עפה ולא נוגעת בקרקע. כך נראית שלמות. כמובן גם שכל שיא שמוחק טיפה את מזרח גרמניה מטבלת השיאים, הרי זה משובח.

מקום 4 - בתוך סיר הלחץ
ידוע שהתקשורת האנגלית נוטה להלחיץ ספורטאים. היא מעמיסה ציפיות על גבי ציפיות מנבחרת אנגליה לפני כל טורניר גדול למרות שגם היא יודעת שאין לה באמת סיכוי. כמות הציפיות, הלחץ והתקוות שהיו מג'סיקה אניס, מוחמד (מו) פארה הייתה פשוט הזויה. יש לא מעט ספורטאים שהלחץ הזה משתק אותם (סליחה, אסאפה פאוול), אבל אניס ופארה פשוט התמוגגו מכל רגע שבו היו תחת אור הזרקורים ולא היה נראה שהלחץ מזיז להם. אניס זכתה במדליית הזהב בקרב 7 המתיש,  תוך כדי שריסקה את השיא ב-100 משוכות עם ביצוע שעורר תהיות לגבי מדוע היא לא משתתפת גם בריצה הרגילה. ופארה? כל מילה מיותרת. הרץ שגדל בסומליה ועבר לייצג את אנגליה הפך לאהוב ביותר בממלכה עם ניצחונות מבריקים ב-10,000 ו-5,000 מטרים. הקצב הטקטי שיחק לו לידיים, ליתר דיוק לרגליים, ואת הפיניש שלו הבריטים לא ישכחו בקרוב. מדהים שכבר שכחנו את קנניסה בקלה.

מקום 3 - "בולטי, אנחנו אוהבים אותך"
"שיא עולם קל לבולט", אמר לי חבר טוב לפני גמר ה-100. זה הימור שקשה לקחת לנוכח היכולת הלא משכנעת במיוחד שהפגין בולט בחודשים האחרונים והפציעה הטורדנית בגב. אבל מסתבר שבמשך שלוש שנים, מאז אליפות העולם בברלין, אוסיין בולט פשוט משתעשע איתנו, הוא צוחק עלינו. הוא הכי מהיר והוא יודע את זה. נכון שלא היה שיא עולם ב-100 ונכון שב-200 הוא ממש עצר לפני הסיום, אבל כבר עכשיו ברור לי שאנחנו לא נראה תופעה כמו אוסיין בולט בספורט העולמי. השיא שלו אמנם היה לפני 3 ו-4 שנים, אך גם כשהוא לא בשיאו, הוא עדיין טוב בהרבה מהאחרים (שהיו בשיאם). בולט שינה את הדרך שבה אנחנו רואים אתלטיקה. אנחנו לא מחכים יותר לתחרויות האתלטיקה, אנחנו מחכים לבולט. האתלטיקה היא כבר לא מלכת הספורט, אלא סוג של ממלכה שבה יש רק מלך אחד. וכל מי שטוען שההתנהגות של בולט היא שחצנות לשמה צריך פשוט לצפות בהכנה של ג'סטין גאטלין וטייסון גיי לפני הזינוק לגמר ה-100 ולהחליט מה הוא מעדיף לראות, מה הוא מעדיף לזכור.

מקום 2 - כאב לב
היו הרבה רגעים עצובים במשחקים האולימפיים בלונדון, בעיקר עבור המשלחת הישראלית. אבל שום רגע לא יכול להשתוות למה שהיה במוקדמות ה-110 מטרים משוכות. לפני ארבע שנים ליו שיאנג איכזב מיליארד אנשים כשהסתיר פציעה שבסופו של דבר מנעה ממנו לזנק לריצה באיצטדיון "קן הציפור". 4 שנים חלם ליו שיאנג למחוק את חרפת בייג'ין. לקחו לו שלוש שנים עד שהתגבר על הפציעה ועד שיצא לתחרות מחוץ לגבולות סין-יפן-הודו וללונדון הוא הגיע בכושר הטוב ביותר שאפשר לבקש. אני לא יודע מה עבר לו בראש, אבל שיאנג פשוט התנגש חזיתית במשוכה הראשונה והתרסק בנחיתת אונס על המסלול. הוא היה המום, לא האמין שזה קרה לו שוב באולימפיאדה. החלום של האלוף האולימפי מאתונה התרסק אחרי 8 מטרים. ובדיוק אז, כשהוא שרוע בהלם על המסלול לעיני עשרות אלפי צופים היכתה בו הרוח האולימפית. זה נשמע פלצני ומלא קשקוש, אך האולימפיאדה נותנת באנשים כוחות מחודשים לעשות דברים שהם בגדר ה"לא ייאמן". שיאנג החליט שהוא מסיים את הריצה הזו וקפץ על רגל אחת לצד המסלול עד קו הסיום. 110 מטרים על רגל אחת. אפשר לחשוב שהוא יצא מדעתו, שהוא פסיכי, אבל אפשר גם להסיר בפניו את הכובע ולהעריץ אותו. שיאנג הוכיח לכולנו שוב שבמשחקים האולימפיים הניצחון הוא לא חזות הכל.

מקום 1 - הגדול מכולם
4 מדליות מזהב, 2 מכסף בדרך למאזן כללי של 22 מדליות, 18 מזהב, 2 מכסף ו-2 מארד. אלו מספרים שאי אפשר לעכל, מייקל פלפס הוא ספורטאי שקשה להבין עד כמה הוא גדול. פלפס שלט בשחייה העולמית, ענף שתמיד החליף גיבורים כמו גרביים, במשך עשור שלם ובלונדון הוא הגשים את החלום האחרון שעוד נשאר לו בקריירה הספורטיבית, תואר הספורטאי המעוטר ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים. פלפס חלף על פני המתעמלת לאריסה לטינינה (18 מדליות) וחקק את שמו שוב בלוח השיאים האולימפי. הרגע שמסמל יותר מכל את מייקל פלפס היה הגמר ל-100 מטרים פרפר. פלפס פתח רע ולא היה במיטבו. נראה היה שצ'אביץ' או לה-קלוס ינצחו אותו, אלא שאז הוא שוב הופיע עם תנועות הפרפר הארוכות שלו ונגע ראשון בקיר. וזה מה שנזכור תמיד ממייקל פלפס. המספרים אולי ייעלמו, אבל בעינינו הוא תמיד יישאר ווינר. לא היה כמו מייקל פלפס ולא יהיה כמו מייקל פלפס. נעמת לנו מאוד.