קרקס הכדורסל העולמי של נבחרת ארצות הברית ממשיך לנדוד על גבי הגלובוס. בימים אלו, בפסטיבל נייקי בספרד, אני פוגש את השחקנים, מסתובב ביניהם, מראיין ומשוחח איתם כאילו היו החבר'ה מהשכונה. לרגע, כשאני מתיישב לידם, ההרגשה היא של שווה בין שווים, איש איש ומקצועו, עם החוויות מבני משפחתו ומההימצאות המשותפת שלנו בברצלונה, אחת הערים היפות והמפורסמות בעולם. ממש רואים עין בעין, תרתי משמע. כדורסלנים ועיתונאי שמתפרנסים מאותו ענף, שאוהבים, חיים ונושמים אותו כבר שנים. ואז הם נעמדים, לוקחים את הכדור והפערים נפערים. כמו הפה שלי כשאני בוהה בפלא.
בתחומי הספורט השונים מתבלטים הספורטאים בעזרת כישרון, אך בעוד כדורגלנים, טניסאים, כדורידנים, מתעמלים ועוד אתלטים למיניהם נראים פיסית, על פי רוב, כמו כל אזרח ממוצע, כמוני וכמוך – כדורסלנים זה עם אחר. חבורה עם ממוצע גובה לא נורמלי, בולט, שלא לומר נדיר. עם יוצא דופן, קצת... גדול מהחיים. לא סתם שרה חבורת SKEE-LO בשירם I WISH את המילים:
I wish I was little bit taller
I wish I was a baller…
Her boyfriend's tall and he plays ball
So how am I gonna compete with that?
Cause when it comes to playing basketball
I'm always last to be picked
And in some cases never picked at all
נבחרת הכדורסל האולימפית של ארצות הברית היא כזאת. נבחרת חלומית, דרים טים. סופר אתלטית, סופר מוכשרת, הכי נוצצת, הכי מיוחדת, הכי יוצאת דופן. הכי. רגע לפני שהם עולים על מטוס ללונדון ומסתערים על עוד מדליית זהב, כשהם מודעים למעמדם, לכשרונם ולגודל הציפיות מהם, הם פוגשים אותנו, עיתונאים מכל העולם שהגיעו לברצלונה בחסות פסטיבל הכדורסל של נייקי, כדי לענות על שאלות. אך בעיקר להכריז: עם כל הכבוד שיש לנו לשאר העולם ולמודעות שלנו שהוא מתקרב ברמתו אלינו, הרי הוא כבר חלק מהליגה שלנו, אנחנו הולכים על הזהב – פחות מזה פשוט לא בא בחשבון. "אנחנו אולי צוחקים ומתבדחים", אמר לא מכבר קובי בראיינט שהפך לזקן השבט בנבחרת האמריקאית, "אבל כשנעלה למגרש נשחק בלי פשרות על מנת לנצח ולהביא את הזהב הביתה".
עולם הכדורסל נהיה קטן. ה-NBA משופע בשחקנים זרים, חלקם כבר הפכו מזמן לפרנצ'ייז פליירס, כאלה שמועדון שלם נבנה סביבם, שהביאו אליפויות במו ידיהם ושהופכים לפנים של הקבוצה לשנים ארוכות (דירק נוביצקי בדאלאס, טוני פארקר בסן אנטוניו). בנבחרות ספרד וצרפת ואפילו ליטא ורוסיה, יש לעיתים יותר שחקני NBA בעבר ובהווה (וגם בעתיד) מאשר כאלה ששמם לא נקשר עם הליגה הטובה בעולם. לכן, קשה יהיה לדעת עד כמה דומיננטית תהיה נבחרת החלומות הנוכחית בטורניר האולימפי.
באחד ממשחקי ההכנה שנערכו בוושינגטון לפני כמה ימים, נבחרת ברזיל למשל, עם שחקני NBA מנוסים ומוכחים כמו ננה הילריו ואנדרסון ורז'או, הצליחה לעשות לאמריקאים צרות. החולשה היחסית של ארה"ב נחשפה לא רק בגלל נחיתות פיסית וסנטימטרית מול הגבוהים של ברזיל אלא גם בגלל שלננה ולוורז'או שפוגשים בטייסון צ'נדלרים, בקווין לאבים ובכרמלו אנתונים כבר שנים במסגרת הליגה, אין את יראת הכבוד או החשש שנבחרות אחרות רוכשות לכוכבים של מייק ששבסקי. המאמן האמריקאי כבר אמר במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק שלברזילאים פוטנציאל ריאלי למדלייה אולימפית. העובדה הזאת כנראה תתבטא ישירות בהפרשים בהם תנצח נבחרת ארה"ב את יריבותיהם האולימפים. זה כנראה יסתיים ב-50 נקודות הפרש מול נבחרות דוגמת טוניס ואוסטרליה, וסביב 20-15 הפרש, אולי אפילו פחות, מול נבחרות כמו ספרד וצרפת המשופעות בשחקני NBA.
ובכל זאת, שפת הגוף, המודעות לכישרון העצום שמתקבץ תחת אותה זהות, ההזדמנות לעשות משהו שיזכרו לעוד שנים רבות, המדליה האולימפית המוזהבת שיש רק למעטים (לך תדע איפה, באיזה מצב ובאיזה כושר תהיה בעוד 4 שנים) ו... כן, ההשוואה לנבחרת ההיא מ 92', כל אלה יכולים להתחבר להתפוצצות של כדורסל. כזו כמו שעוד לא ראינו. משהו שאף פאו גאסול, טוני פארקר או מאנו ג'ינובילי לא יוכל לעמוד מולו.
כל העולם ואחותו, במקרה זה האמריקאים, יודעים שכל תוצאה מלבד עמידה על החלק הגבוה ביותר של הפודיום בסיום הטורניר האולימפי, יהווה כשלון של לובשי הפסים והכוכבים שיזכר לדורות. הפעם, אולי יותר מכל טורניר ספורט אחר שנראה באולימפיאדה הבאה עלינו לטובה, לדרך תהיה אולי חשיבות רבה יותר מלתוצאה.
