קיץ 2011 הציב סטנדרטים חדשים בכל הנוגע ליציאת ליגיונרים לחו"ל. עד אז, בודדים, אלמותיים ומי שנחשבו בישראל לעילוי יצאו לשחק באירופה: רוני רוזנטל, אבי כהן ז"ל, אייל ברקוביץ', אלי אוחנה, חיים רביבו, יוסי בניון. שועי הכדורגל הישראלי, כאלה ששחקו את הפקקים ומכרו פוסטרים בסיטונאות. אירופה נראיתה כיעד בלתי מושג, חזיון שמימי הראוי לחולמים הגדולים ביותר ואפילו להגיע לירח היה פשוט מזה. עד שהגיעה בלגיה.
אחרי עונה מצויינת בגנק, אליניב ברדה פתח את שעריה של המדינה האירופית לשחקן הישראלי ויחד איתו, לכל דבוקת הסוכנים. מאותו רגע, כל אחד יכול, גם חאתם עבד אל חמיד, גל שיש ועוד איזה שקר כלשהו. חלוצה של גנק ב-6 השנים האחרונות חזר ארצה ובכך סימל דבר אחד יותר מכל: אירופה כבר לא. זה התחיל עם גילי ורמוט ודקל קינן, עבר דרך ערן זהבי ונחתם הקיץ עם חזרתם של איתי שכטר, מאור בוזגלו וברדה. כל ליגיונר בכיר שחוזר ארצה, פותח דלתות עבור רבים אחריו. חבר מביא חבר ובסופו של דבר, 18 ליגיונרים שבו למולדתם בשנתיים האחרונות, בעוד בודדים בלבד יצאו לאירופה. היד חזקה והזרוע עוד נטויה. פקידי משרד העלייה והקליטה הכינו את הסלים ויצאו לרקוד הורה ברחובות, תחי ההתיישבות.
הסיבות לכך אינן מקריות. בראש ובראשונה, צמיחתה של מכבי תל אביב בעונה האחרונה נתנה את הטון. הכספים זורמים כיין, הארומה אירופית והסיפורים מגיעים גם לאזניים העבריות בגלות: יש קבוצה בישראל ותאמינו או לא, היא גם בועטת. רוצים דובדבן? מדברים שם ספרדית. השינוי שהביאה מכבי לליגת העל נתן לביצה המקומית טעם רענן של מסעדת גורמה, והאיר פנים לשבים מאירופה.
הניחוח הקטאלוני שנדף מקרית שלום העלה באוב חלומות נשכחים על ברצלונה, כלי מיתר, גיטרה, מנדולינה ומילא את כולם תקווה שקשורה במילים ישראל+הצלחה. גם אם השחקנים לא מגיעים ישירות למכבי, מספיק שמישהו מצייץ שהצהובים מעוניינים והמחיר קופץ. אבל ההתחזקות של הצהובים ותקיעת היתד בצמרת יצרה גל נוסף. הקבוצות שמחשיבות את עצמן לגדולות, היו חייבות להתחזק בהתאם על מנת לגנוב נתח קטן מהעוגה של מכבי, ומה יותר קל מלהחזיר ליגיונר? מגרדים קצת מהארנק, קצת עוף של אמא ברוטב דהאן/נמני/קצב והילד מצלצל בפעמון עם התרמיל על הגב.
לא רק הזוהר בארץ הקודש סינוור, אלא גם הכשלון הגלותי, או בקיצור: אפס הצלחות בחו"ל. איזה לגיונר רשם עונה גדולה באמת באירופה בשנתיים האחרונות? אפס. כמה לגיונרים ישחקו בעונה הבאה במוקדמות ליגת האלופות? אחד. כמה לא ישחקו אפילו במוקדמות הליגה האירופית? הרוב. תומר חמד פתח נהדר אבל סיים בקול ענות חלושה וירד עם מאיורקה לליגה השנייה. בירם כיאל נכנס כמחליף בדקות האחרונות במשחקים של סלטיק באלופות וזכה בכמה פירורים של תהילה. עדן בן בסט ומאור מליקסון רק עברו לצרפת ועדיין לא תקעו יתד.
עוד? בבקשה. יוסי בניון כבר לא פקטור בשום קבוצה, ומי בדיוק זוכר איפה טל בן חיים משחק. הבלגים סבלו מפציעות ומדקות משחק מעטות. נערי קפריסין? הפתעה: עדיין לא חציתם את גבולות הים התיכון, אז למה לעבור לאי השכן? מילה של בת: אם חם ואין שם "בנטון", אז זו לא אירופה. פרט לביברס נאתכו ששומר על יציבות נדירה, רוב הלגיונרים מצאו את עצמם על הספסל, בקבוצות מרכז טבלה בליגות בינוניות כשהמפעלים הגדולים רחוקים שנות אור. עדיף העוף של קצב.
סיבה נוספת: רוב השחקנים כבר לא מוכנים לשלם מחיר אישי כבד עבור קריירה באירופה. גילי ורמוט, ערן זהבי, איתי שכטר (כולם יצאו מעונת הדאבל של הפועל ת"א בגיל מבוגר יחסית) חזרו אחרי פחות משנתיים בחו"ל, כולם בדיוק בשלב בניית משפחה. לשכטר וזהבי נולדו עוללים, גם דקל קינן חזר ארצה לקראת הולדת הבכור.
זה לא סוד: נשים רוצות לגדל ילדים קרוב לאמא ולשלוח את שון הקטן לגן סימה, מקום בו מדברים עברית, או במקרה של גן סימה, שפה שקרובה לזה. בשנים האחרונות המילה שלהן בבית התחזקה והישראלים הבינו שאירופה רחוקה קצת, בודדה קצת וההבטחה בה איבדה מהקסם שלה. הכל התנקז לצוואר בקבוק אחד: השחקנים מחפשים דקות על הדשא, יש כסף גדול בארץ ואפשרות להגיע למפעל אירופי, פז/רז/גז יוכל להצטרף לקבוצת הילדים של מכבי וגם אפשר לקבל הנחות סלב בקניון. חלומו של כל כדורגלן ישראלי.
אפשר לצחוק עליהם כמה שרוצים, אבל בסופו של דבר, אנחנו הצופים ואוהדי הכדורגל בארץ רק נרוויח. למכבי ת"א נותר השלד הטוב ביותר בארץ והיא תרוץ בצמרת ללא כל ספק, מכבי חיפה הביאה חיזוק נכון ולמזלה תתחיל את העונה בלי ראובן עטר על הקווים והפועל ת"א רוכשת מכל הבא ליד, אבל נראה כי קבלת ההחלטות בחודורוב נעשית בחוכמה. בנוסף אליהן, הפועל באר שבע עושה קולות של קבוצה גדולה והביאה שמות רציניים לנגב, כאלה שעשויים לעשות את ההבדל. ובית"ר ירושלים? עם לגיונרים או בלי לגיונרים, טביב, הרוש, לבנת, טדי יספק עניין גם ל-15 ליגות ותמיד ירתיע יריבות.
אז הבכירים חזרו והציפיות בשמיים, התחרות גדולה מתמיד, המבחנים בהם יעמדו יהיו גורליים והפרס בסיום מתוק. מישהו בטוח ייכשל בגדול, מישהו יפרח ומישהו יברח אבל דבר אחד בטוח: הרמה תשתפר, המתח יעלה ואנחנו נזכה לעונה הטובה ביותר של ליגת העל בעשור האחרון.
