זליכה לא בא מאותה אסכולת חומוס. בגלל זה פנו אליו. הוא לא בא לדאוג לעיכול, הוא הגיע כדי לנקות את הצלחת. הטעות הייתה שבין המסקנות נכנסה גם הדרישה לפטר את מנהל המסעדה. וזו שגיאה כי כך איש לא נוגע בכל המטעמים שהונחו על השולחן. הם בכלל לא רואים שיש שם עוד צלחות כי כולם מתרכזים במאבק נגד או בעד הבוס.
ראש הוועדה לבחינת ההתנהלות בכדורגל הגיע למקום כאביר המִנהל התקין. הוא לא ירש את התואר הזה, הוא הרוויח אותו. רק שמאחורי השריון הנוצץ, המגן הכבד והחרב החדה הסתתרו כמה דמויות עם אג'נדה ברורה. שרת הספורט לימור לבנת ויו"ר הטוטו צחי פישביין היו מעדיפים לא להתמודד עם אבי לוזון כיושב ראש ההתאחדות, כל אחד מסיבותיו שלו. זה עמד באוויר תקופה ארוכה, כולם רק חיכו לתזמון הנכון והחרבות נשלפו. חילוקי דעות מקצועיים, מאבקים פוליטיים או סתם מלחמות אגו – לכו תדעו. וזה הגיוני שיהיו אינטרסים, גם ללוזון יש. אלא שהם באו להשיג את מבוקשם כטרמפיסטים על סוסו של האביר.
קולו של אבי לוזון לא נשמע אחרי מסיבת העיתונאים הסוערת ההיא. מי שמיהרו לסנגר עליו בפומבי היו שותפיו למזכירות ההתאחדות. ועדות באו והלכו, יושב הראש נשאר. מנגד, לבנת ופישביין קפצו על המציאה. הם לא מתערבים, לטענתם, אבל מאיימים לסגור את הברז ומפעילים מכבש לחצים ציבורי. ויתר המסקנות? מי זוכר אותן בכלל? מי דן בהן? מי קרא אותן? התשובה לכל אלה אחת: חברי הוועדה. להם אכפת מהכדורגל, כל השאר נלחמים על זהות היו"ר.
היה ברור שלשם זה יילך. ברור ללבנת, ברור לפישביין, ברור ללוזון. אולי גם זליכה ידע שינסו להשתמש במסקנות הוועדה שלו כדי להשלים את ההפיכה, אבל קיווה שבכל זאת למישהו אכפת מהענף. ואין קשר לשאלה אם לוזון צריך ללכת או לא, העניין הוא התזמון. כמו שאי אפשר לאכול קוביית שוקולד לפני הקפה, כי אז הוא הופך מריר. כך אי אפשר להילחם ביו"ר ההתאחדות וגם להטמיע שינויים במקביל. צריך מרווח נשימה ביניהם. לפני, אחרי, העיקר לא ביחד.
אבי לוזון לא היה מתנגד קטגורית למרבית המסקנות. גם לא שטרן חלובה, משה דמאיו או יתר מקורביו בין ראשי הקבוצות. ברגע שהן נוצלו לטובת מאבק שליטה, אתם יודעים את מה אפשר לנגב עם דו"ח הוועדה. וחבל. אבל זליכה לא דואג לתזמון. הוא לא נוגס הדרגתי. הוא הולך "דוך". הוא בא לנקות שולחן, העיכול זה לא החלק שלו.
