"ערי ספורט" זה נושא מרתק, שלא עולה מספיק על סדר היום. אחרי הכל, זה אחד הדיונים הכי מעשירים שאפשר לעסוק בהם – מהי "עיר הספורט" הטובה ביותר בעולם? ולמה? איך בכלל מודדים? התשובה מחייבת להתייחס למספר רחב של אלמנטים, תרבותיים וגיאוגרפיים וכלכליים, לא פחות מאשר ספורטיביים. ובהתאם, כשמרחיבים את השאלה לרמה העולמית, היא בהחלט הופכת מרתקת וקשה במיוחד.
עם זאת, בתוך ארצות הברית מדובר בשאלה שעולה באופן די יומיומי, וגם הרבה יותר קל למדוד – כשאמת המידה העיקרית היא הספורט המקצועני. כדי להתחיל לענות על השאלה יש כאלה שפשוט סופרים כמה קבוצות מקצועניות יש בעיר מסויימת, בעיקר ב-4 הענפים הגדולים (פוטבול, בייסבול, כדורסל והוקי), כאשר לאחרונה יש כאלה שמוסיפים לזה גם קבוצות MLS ו-WNBA, אבל אין לזה השפעה ממשית על התוצאה. ולפני שמגיעים לרמה של הקולג'ים ולספירת מקומות ישיבה באצטדיונים הגדולים, לרוב פשוט בודקים הצלחות היסטוריות. אם השאלה מתמקדת בהווה, אז אין בעיה לברר באיזו עיר כרגע יש כמה קבוצות שמצליחות במקביל.
כצפוי, ניו יורק, לוס אנג'לס ובוסטון הן הערים שעולות קודם כל כתשובות אפשריות. מאז 1980 קרה שמונה פעמים ששתי קבוצות מקצועניות מאותה עיר היו אלופות באותה שנה (או עונה) – שלוש פעמים בלוס אנג'לס (כולל פעם אחת בשילוב עם אנהיים), פעמיים בניו יורק (כולל פעם אחת בשילוב עם ניו ג'רזי), ופעם אחת בבוסטון. במפתיע, אגב, מי שמשלימה את הרשימה זו פיסטבורג, שבין 79 ל-80 ראתה שלוש זכיות רצופות – שתי זכיות בסופרבול וניצחון בוורלד סיריז בין לבין.
במסגרת התשובות האוטומטיות אפשר למצוא כמעט כל עיר שמחזיקה קבוצה בכל 4 הענפים הגדולים – שיקגו, פילדלפיה, דאלאס (פלוס ארלינגטון), דטרויט וסן פרנסיסקו. ערים אחרות שעונות על הקריטריון – דנבר, מיאמי, מיניאפוליס ופיניקס – מתקשות לתת פייט לאורך ההיסטוריה בגלל מיעוט בהישגים.
עיר נוספת, שלא מתפארת ב-4 קבוצות מקצועניות, אבל תמיד חזק בדיון היא סיאטל. הקהל של העיר נחשב על ידי רבים לטוב ביותר בארצות הברית כולה, ולמרות שאיבדה את הסופרסוניקס לאוקלהומה סיטי, עדיין מחזיקה בשלוש קבוצות מקצועניות (פוטבול, בייסבול וכדורגל). ולרוב גם תמיד ידעה הצלחות: הסוניקס הייתה קבוצה מעולה באמצע שנות התשעים (עם גמר ב-96), המארינרס מה-MLB הגיעה לפלייאוף 4 פעמים בין 95 ל-2001 והסיהוקס מה-NFL רשמה הישג מרשים של חמש הופעות רצופות בפלייאוף בין 2003 ל-2007 (כולל הפסד בסופרבול של עונת 2005), והעונה חזרה לפלייאוף בפעם השנייה בשלוש שנים. גם הסאונדרס, אלה מה-MLB, שהצטרפה לליגה ב-2009, היא סיפור הצלחה עם הופעות רצופות בפלייאוף וממוצע הקהל הגבוה בליגה.
בירה מבודדת
בין כל הערים שהוזכרו עד עכשיו, עיר אחת נראית כאילו היא נופלת כאן בין הכיסאות, בין ההגדרות – וושינגטון. די.סי היא אחת מאותן ערים עם קבוצות בכל 4 הענפים הגדולים, אליהן היא מוסיפה את יונייטד מהכדורגל. ובכלל, רבים סופרים אותה במקשה אחת עם בולטימור, ואז אפשר להוסיף ל-5 המועדונים המקצועניים של הבירה גם את הרייבנס והאוריולס מהפוטבול והבייסבול. לפי הספירה הזו, יש במטרופולין הזה 6 קבוצות ב-4 הענפים הבכירים – רק לניו יורק ואל.איי יש יותר, ולסן פרנסיסקו את אותה הכמות.
ובכל זאת, כשמדברים על וושינגטון בנפרד, למרות 4 הקבוצות (5, כולל הכדורגל) שמתקיימות בה, אף אחד לא יחשוב על להכניס אותה באמת לדיון על עיר הספורט הטובה ביותר בארצות הברית. הרדסקינס מהפוטבול נהנו מתקופות טובות מאוד בשנות השבעים והשמונים, אבל לפני כן לא היו קיימים וניצחו רק שני משחקי פלייאוף מאז 1993. בבייסבול העיר לא ראתה פלייאוף מאז 1933, אז הסנאטורס המקוריים הפסידו בוורלד סיריז. הקבוצה עזבה ב-60 וכיום מוכרת כמינסוטה טווינז. ממשיכי דרכם, הסנאטורס החדשים, החזיקו מעמד בין 61 ל-71, לפני שעזבו והפכו לטקסס ריינג'רס. הנשיונאלס הגיעו לעיר ממונטריאול ב-2005, ולא ראו פלייאוף כלל, עד העונה. הוויזארדס (קודם בולטס) מהכדורסל עברו סיבוב פלייאוף אחד ב-30 השנים האחרונות, ורק הקפיטלס מההוקי נחשבים כבר עשרות שנים למה שהאמריקאים קוראים לו "פאוור האוס", כשמאז 82/3 פספסו את הפלייאוף רק חמש פעמים.
למרות ההצלחה של הקפיטלס, הם מעולם לא הניפו את הסנטלי קאפ, ובסך הכל – ל-4 הקבוצות יש 4 אליפויות: 1 של הבולטס (ב-78) ו-3 של הרדסקינס (בעונות 82, 87 ו-91). לשם השוואה, לניו יורק יש 55 אליפויות, לבוסטון 34, לשיקגו 27, ללוס אנג'לס ולדטרויט 22, לפילדלפיה 17, פיטסבורג עם 14, ואת העשירייה סוגרות גרין ביי, סן פרנסיסקו/אוקלנד וסנט לואיס עם 13 כל אחת.
אלילת המזל
אלא שבשנים האחרונות קרה משהו מדהים: ב-2009 הנאשיונאלס קיבלו את הבחירה הראשונה בדראפט, ושוב ב-2010. באותה שנה גם הוויזארס נהנו מהפרס, וב-2012 הרדסקינס עשו עסקה שהביאה להם את הבחירה ה-2. כן, אתם קוראים נכון – 4 בחירות בטופ 2, ב-4 שנים. אוסף כזה של מזל הוא אמנם נדיר, אבל צריך עוד יותר מזל כדי לגרום לו לשנות את המזל של הקבוצות בנפרד, ושל העיר כולה. אמנם, אי אפשר ממש להצביע על השפעה של קבוצה אחת בעיר על קבוצה אחרת, אבל בהחלט ניתן לתאר את כוח המשיכה התרבותי והכלכלי של עיר מסויימת כמושפע במידה מסויימת מכוחה הספורטיבי. ומכאן שהצלחה של קבוצה אחת, שמעלה את הפרופיל של העיר, יכולה לעזור במידה כלשהי לקבוצה מענף אחר בעיר לגייס שחקן מבוקש כזה או אחר, ומשם דברים יכולים להתגלגל. ארבע בחירות דראפט כל כך גבוהות, בפרק זמן כזה קצר, הן בהחלט משהו שיכול להתחיל להזיז את הגלגלים.
ועדיין, עשרות שנים של כשלונות ודימוי עצמי נמוך מאוד (שמיוצג נאמנה כמעט יומיום בתכנית המופתית PTI על ידי העיתונאי הנהדר טוני קורנהייזר, תושב וושינגטון בעשרות השנים האחרונות) הן משהו שקשה לשנות. ופציעה קשה במרפקו של סטיבן סטרסבורג, הפיצ'ר שהנשיונאלס לקחו ראשון ב-09, כבר בעונתו הראשונה, לא עזרה לתחושות האלה. תחשבו מה הרגישו אוהדי קליפרס כשבלייק גריפין נפצע עוד לפני שפתח את עונת הרוקי שלו, ותבינו פחות או יותר את המצב.
עונת 2012 ראתה את הקפיטלס עוברים את האלופה בוסטון ברואינז בסיבוב הראשון, בלי יתרון הביתיות, הנשיונאלס ניצחו 98 משחקים – יותר מכל קבוצה אחרת ב-MLB – ועלו לפלייאוף בפעם השנייה בתולדותיהם, והרדסקינס פתחו אמנם ב-6:3, אבל אחרי שבוע החופש באמצע נובמבר חזרו קבוצה אחרת, וסיימו את העונה עם שבעה ניצחונות רצופים, כשגריפין סוחף אותם לפלייאוף אחרי 4 שנים שחונות. וושינגטון הפכה פתאום, ולראשונה מזה עשרות שנים, לעיר ספורט איכותית, שרוב תושביה אוהדים קבוצה מנצחת.
טוויסט בעלילה
אבל אלוהי הספורט לא מחלקים מתנות ככה סתם. העונה, אחרי שהחלים מהפציעה ומהניתוח, סטרסבורג חזר לשחק כשהוא יודע שהקבוצה החליטה להגביל אותו ל-160 אינינגים מטעמי שמירה על בריאותו. זה אומר שהוא יוכל לפתוח בערך ב-25 משחקים בעונה (בליגה יש כ-90-100 פיצ'רים שפותחים 25 ומעלה, וכמעט לעולם לא נראה פיצ'ר שפותח ביותר מ-35 משחקים בעונה, שנמשכת 162 משחקים). ועם כל הכבוד ליכולות של ברייס הארפר, סטרסבורג הוא העתיד של המועדון. וכך יצא שהוא הגיע ל-159 אינינגים כבר בשבוע הראשון של ספטמבר, כשיש עוד 23 משחקים בעונה הסדירה, וכשהנשיונאלס מובילים ב-6 משחקים וחצי במרוץ למקום הראשון. ואז ראשי הקבוצה לקחו את אחת ההחלטות האמיצות והכי שנויות במחלוקת שהספורט האמריקאי ראה מזה זמן: הם השביתו אותו.
סטרסבורג לא שיחק בכל החודש האחרון, לא היה עם הקבוצה בפלייאוף, והנשיונאלס, שהגיעו עם יתרון הביתיות לסדרה מול סנט לואיס, הפסידו בה 4:2. ולמרות שזו הייתה הופעת הפלייאוף הראשונה של קבוצת בייסבול מוושינגטון מזה 79 שנה, ראשי הקבוצה עמדו מאחורי ההחלטה. הם יודעים שסטרס בורג הוא "כרטיס האוכל" שלהם, אם להשאיל מונח אמריקאי חביב.
אתמול בלילה, בלי קשר אבל עם לא מעט קווי דמיון, גם הצוות המקצועי של הרדסקינס עמד בפני דילמה דומה. הקוורטרבק המופלא שלהם, אר.ג'י.3, שכבר סבל זעזוע מוח בשבוע 5 ונפצע בברכו בשבוע 13 – שתי הפציעות בגלל סגנון משחקו בעל רמת הסיכון הגבוהה – עלה לפנות בוקר למשחק הפלייאוף הביתי מול סיאטל כשהוא רחוק מלהיות בריא לגמרי. עם מתקן על ברכו הימנית הפגועה, הוביל גריפין את וושינגטון ל-0:14 ברבע הראשון – אבל בין שתי המסירות שלו לטאצ'דאון נפגע שוב בברך הפצועה.
ואז, כאשר הקבוצה ביתרון של שני טאצ'דאונים, וכשבריאותו הלקויה של גריפין מונעת ממנו לשחק ברמה סבירה – וכשעל הספסל מחכה קוורטרבק מחליף שכבר הוכיח את עצמו העונה – פרשנים וצופים תהו האם זה הזמן הנכון להוציא אותו. לשמור על השחקן שהוא הפנים והעתיד של המועדון. המאמן מייק שנהאן בחר להשאיר אותו, ולבסוף גריפין סובב שוב את ברכו ולא יכול היה להמשיך. סיאטל חזרה מהפיגור לניצחון 14:24, והרדסקינס הפסידו לא רק במשחק, אלא גם את בריאותו של גריפין.
אחרי המשחק רופא הקבוצה אמר שהוא כלל לא בדק את כשירותו של גריפין לפני בעיטת הפתיחה, ואנחנו עוד נשמע על המקרה הזה תקופה ארוכה – בטח אם העומס על ברכו הפצועה של הרכז גרם לה לנזק שישפיע על המשך הקריירה שלו. אבל בשורה התחתונה, שתי הקבוצות הבכירות בעיר הבירה האמריקאית עמדו העונה בפני דילמה דומה: לסכן את בריאות הכוכב שלהם לטובת הסיכוי לנצח כאן ועכשיו, או לתת לו לנוח ולהפסיד על בטוח. הרדסקינס בחרו באופציה הראשונה, וכנראה שפגעו בעתיד שלהם במידה מסויימת. הנשיונאלס בחרו באופציה השנייה, ושמרו על העתיד שלהם.
Death or Glory
מי לקחה את ההחלטה הטובה יותר? בשני המקרים מקבלי ההחלטות ספגו ביקורות, אבל כששתי הקבוצות עפו בסופו של דבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף, קל מאוד להשוות בין המקרים ולומר: הנשיונאלס הפגינו הרבה יותר שיקול דעת וראייה לטווח ארוך. נכון, לרדסקינס לא היה את הזמן לקבל את ההחלטה בשקט והיו חייבים להחליט תוך כדי משחק, כשהמשך העונה מונח על הכף – אבל האמת היא שגם התוצאה הסופית של המשחק מול סיאטל ממש לא אמורה לשנות את המסקנה. הרדסקינס טעו בענק, בזמן אמת, כשנתנו לרגשי הנחיתות המובנים של כל מי שעוסק בספורט בעיר בשני העשורים האחרונים להשפיע עליהם.
אילו במקום וושינגטון אלו היו הרייבנס או הסטילרס שעומדות בפני אותה דילמה, קבוצות עם מסורת וביטחון עצמי, הן היו בוחרות לתת ל-QB המחליף למלא את המקום, וסומכות על משחק הריצה שלהן והקהל הביתי שיחזיק אותן בתמונה. ולוושינגטון יש כאמור מחליף טוב, וגם רץ אחורי מצויין בדמות אלפרד מוריס. אבל שנאהן ועוזריו (בהם בנו, קייל, המתאם ההתקפי של הקבוצה) הושפעו כנראה משנים של אכזבות וכשלונות, לקחו את הסיכון עבור עצמם ועבור הקהל הביתי – והפסידו מכל בחינה.
קשה לשפוט אותם, וזו לא חכמה לעשות את זה בדיעבד. השאלה שכן עומדת כרגע על הפרק נוגעת לעתידו של גריפין. האם הוא ימשיך לנהל התקפה בה הוא נמצא בסיכון פיזי גבוה? האם המועדון יכול לקבל החלטות ששמות את בריאותו של גריפין מעל לכל, ורק אח"כ את ההצלחה המיידית, כמו שבנשיונאלס הוכיחו שהם מסוגלים לעשות? התשובות לשאלות האלה לא יכריעו רק את המשך הקריירה של גריפין, שיש לה את הפוטנציאל להיות אחת המיוחדות אי פעם, אלא גם את מעמדה של וושינגטון כעיר ספורט – כזו שמבינה שתהילה נבנית לאורך זמן, ולא בזכות ניצחון אחד או שניים, הירואיים ככל שיהיו. הקו בין אומץ לטפשות הוא דק מאוד, ובוושינגטון למדו השנה איך זה מרגיש משני הצדדים שלו. חבל רק שזה היה על חשבון הברך של גריפין.
