וגם העניין הזה, המנטלי, כמו כל דבר אחר בספורט, עטוף בקלישאות. כשאני אומר "קלישאה" אני מתכוון למשפטים האלה ששדרנים, כתבים, מאמנים, שחקנים ואוהדים אומרים, שומעים וחוזרים עליהם פעם אחרי פעם – בלי באמת להבין מה הם אומרים. דברים שהם כל כך שגורים עד שאף אחד כבר לא ממש מתעכב לרגע על המשמעות שלהם. על מה שהפך את הדברים האלה לנכונים בהתחלה, ולשחוקים וקלישאתיים בהמשך.
אחת הקלישאות השגורות ביותר סביב הנושא הזה של מומנטום וחיבור מנטלי היא זו שמדברת על "להביא את הקבוצה מוכנה לרגעי השיא". שזה בעצם חלק ב' של הקלישאה "לא להגיע לשיא מוקדם מדי". הקבוצות של פיל ג'קסון – שהוא כידוע אומן בניהול מנטלי של אנשים – עשו את זה סימן היכר שלהן. לא משנה כמעט מה קרה להן לאורך העונה, אפילו אם הייתה זו עונה היסטורית ושוברת שיאים, לפלייאוף הם היו מגיעות בשיאן. לג'קסון היה שק טריקים שהלך והתמלא לאורך השנים שעזר לו ליישם את זה. והוא, כמובן, לא לבד. מאמנים רבים אחרים "מביאים את הקבוצה שלהם לשיא ברגע הנכון". גם ב-NBA (גרג פופוביץ'), גם בפרמיירליג (אלכס פרגוסון), וגם ביורוליג (המאמן הדו-ראשי גרשון-בלאט הצטיין בזה).
אבל היי, רק רגע. ברצינות, בואו נעצור שנייה. מה זה בכלל אומר "להביא את הקבוצה לשיא ברגע הנכון?". מה זה אומר "לא להגיע לשיא מוקדם מדי"? אם הקבוצה שלי פתחה טוב את העונה, אז מה – בכוונה נוריד רגל מהגז? ומי מבטיח לי שנצליח לחזור לאותה יכולת בהמשך? ואם הקבוצה מדשדשת לאורך העונה, מה המאמן כבר יכול לעשות כדי לחבר אותה ברגע הנכון ולהוציא ממנה את המקסימום בשלבי ההכרעה? כמה כבר השפעה יש לטריקים כאלה או אחרים (החתמה של שחקן שמשלים את הפאזל, מציאת אוייב משותף, החזרה של שחקן משמעותי מפציעה בתהליך הדרגתי ועוד)? הזכייה של בולטימור באליפות רשומה על שמו של ריי לואיס, המנהיג של הקבוצה, שרגע לפני פתיחת הפלייאוף הודיע על פרישה, מה שאיגד ואיחד סביבו את כל חדר ההלבשה, העניק לכולם "תחושת הכרחיות" ומוטיבציה מיוחדת, והסתיים בהפת גביע. אז מה, כל קבוצה שרוצה "להתחבר ברגע הנכון" צריכה למצוא בכל שנה קורבן אחר "להפריש" כדי שכולם ישחקו בשבילו כאילו זה המשחק האחרון שלהם ביחד?
ובכן, כמובן שלא מדובר במדע מדוייק. יש בנושא הזה המון גורמים – יכולת מקצועית של שחקנים מרכזיים, פציעה/התאוששות בזמן של שחקן כזה או אחר, החתמה חשובה, פרישה של מנהיג, עזיבה של מאמן. וזה תלוי גם בצוות האימון, בצוות הרפואי, בעזרים מבחוץ בדמות פסיכולוג ספורט או יועצים אירגוניים. כל הגורמים האלה צריכים להתחבר בצורה מאוד מסויימת כדי "להביא את הקבוצה לשיא ברגע הנכון". ובואו לא נשכח – גם המון מזל מעורב בזה.
אז אנחנו עוקבים אחרי ספורט, רואים את זה קורה מפעם לפעם, ומבחינתנו זו כבר אמת גמורה. קבוצות שמגיעות לשיא מוקדם מדי מתקשות לזכות בתארים. קבוצות שמתחברות ברגע הנכון זוכות ליתרון במאבק על תארים. מה זה אומר בפועל? איך זה מתפרק לגורמים? מאיפה זה מגיע? מה זה משנה, העיקר שאפשר למלא עוד שורות בעיתון/אתר/ראיון/ויכוח.
עוד לפני פתיחת העונה, חברי הסילברבקס ידעו מה מחכה להם. הם ידעו שזו הולכת להיות עונה ארוכה בה הם יעברו מתבוסה לתבוסה. אבל הם היו ריאליים למן הרגע הראשון, וקבעו לעצמם ידעים ריאליים. הם רצו להתקדם ולהשתפר. הם קיוו לתת פייט במאבקים מול קבוצות חדשות אחרות. והם סימנו בעיגול את אמצע ינואר כתאריך שאליו צריך להגיע בשיא. הסיבה: באמצע ינואר, במשחק השביעי שלהם, הם יפגשו את פתח תקווה טרופרס.
בעונה שעברה, 11/12, הטרופרס הצטרפו ל-IFL יחד עם כוכבי הצפון. וכמו כמעט כל קבוצה חדשה בליגה הזו, התקשו מאוד לנצח. כשהעונה נגמרה המאזן של הטרופרס הראה 10:0, של כוכבי הצפון 9:1. הניצחון הבודד של כוכבי הצפון, כמובן, הגיע מול הקבוצה החדשה השנייה. וכך, בסילברבקס ידעו מה מחכה להם. הם לא ציפו לנצח אף משחק בעונת הבכורה שלהם. אבל בשני מקרים הם כן התכוונו לתת פייט: במשחקים מול שתי הקבוצות בשנתן השנייה. לוח המשחקים סידר להם מפגש מול כוכבי הצפון כבר במחזור השני, מוקדם מדי בחייה של הסילברבקס מכדי באמת לצפות לניצחון. הגשם והבוץ סידרו מפגש מותח וצמוד, וכוכבי הצפון חזרו צפונה עם ניצחון 16:21.
ומאז, הכוונת של הסילברבקס התאפסה על אמצע ינואר, ועל המפגש מול פתח תקווה. הסילברבקס ידעו שעד למשחק הזה הם צריכים להתבסס כמה שיותר, להתייצב כמה שיותר, להשתפר כמה שיותר, להתרכז כמה שיותר. אלא שרצונות ותקוות לחוד, ומציאות לחוד. הדבר היחיד שהיה יציב לאורך העונה הראשונה של הסילברקס זה חוסר היציבות. צוות האימון והגרעין הקשה של השחקנים עשה את המיטב ונתן את כולו, אבל אילוצים פנימיים (חוסר ניסיון, פציעות, מחסור בשחקנים, קשיי גיוס וכו') וחיצוניים (גיוסים לצה"ל, מילואים, תקופות מבחנים) הקשו על הקבוצה לשמור על ריכוז ולהתמיד בקו ישיר של התקדמות ושיפור.
במלים אחרות – כל הדברים האלה הקשו על הסילברבקס להגיע בשיא הכושר לרגע הנכון. תוסיפו לזה את העלייה הבלתי נמנעת בציפיות של הקבוצה מעצמה, ותקבלו קבוצה שמגיעה למשחק הכי חשוב שלה כשהיא לא מוכנה מקצועית, לא מוכנה פיזית, ולא מוכנה מנטלית. ובמשחק מול הטרופרס, שהגיעו להתמודדות כדי לצאת ממנה עם הניצחון הראשון בתולדותיהם, הכל התפוצץ. הטרופרס היו טובים יותר, מקצועיים יותר, חדים יותר. הם עלו ליתרון מהר, שמרו עליו, וברבע האחרון – מול התפרקות טוטאלית של הסילברבקס – המשיכו לניצחון משכנע במיוחד, 6:46. ואם נחזור לקלישאה ההיא, אז בהחלט אפשר לומר שכמערכת, כולם בסילברבקס היו אשמים במידה זו או אחרת בכך שהם לא הגיעו בשיאם לרגע הכי חשוב של העונה.
בטוויסט בלתי צפוי לחלוטין, ובתזמון מוזר, הסילברבקס הגיעו לשיא שלהם... בדיוק שבוע אחד מאוחר יותר.
במחזור השמיני של עונת הביכורים של הסילברבקס הם יצאו לבאר שבע, למפגש עם הבלאק סווארם, קבוצה בשנתה השלישית בליגה. אשתקד, ב-11/12, הבלאק סווארם סיימו במאזן מכובד של 7:3, ולמשחק הזה הגיעו במאזן 4:2, אחרי שניצחו העונה כבר את הטרופרס ואת יהודה רבלס. הסילברבקס כבר פגשו את הבלאק סוואם העונה, במשחק קדם העונה היחיד שקיימו. באר שבע ניצחה במשחק ההוא בתוצאה אסטרונומית. ככה שהסילברבקס ידעו, לבאר שבע קבוצה גדולה – מכל בחינה – הן בכמות השחקנים, והן במידות הפיסיות שלהם רבים מהם. תוסיפו לזה את המדים השחורים, מכף רגל ועד ראש, וסגנון משחק אגרסיבי, ותקבלו קבוצה שבקלות יכולה לגרום לחבורה שמולה לחשוש קצת.
אז אמנם לסילברבקס הייתה הזדמנות לבחון כמה הם באמת התקדמו העונה, אחרי הכל – זו תהיה הפעם היחידה העונה שהם יפגשו קבוצה בפעם השנייה.אבל גם היו להם את כל הסיבות והתירוצים שבעולם להגיע לבאר שבע, לקבל בראש, ולחזור הביתה. למען האמת, היו להם הפעם יותר תירוצים לכך מאשר בפעמים קודמות. כי הפעם הסילברבקס הגיעו למשחק עם 15 שחקנים בלבד – המספר המינימלי שקבוצה יכולה לרשום למשחק. אם קבוצה לא מסוגלת לרשום 15 שחקנים היא סופגת הפסד טכני. ורק כדי שיהיה ברור: ב-IFL משחקים פוטבול של 8 על 8. זה אומר שקבוצה צריכה שיהיו לה 8 שחקנים התקפה ו-8 שחקני הגנה. זה כבר 16. ועוד לא אמרנו מילה על מחליפים. ובפוטבול, בו בכל מהלך יש סיכוי טוב ששחקן ייפצע ויזדקק לפחות לכמה דקות של טיפול והתאוששות, מחליפים זה עניין קריטי. ולא דיברנו בכלל על "ספיישל טימס" – לבעיטות והחזרות. בקיצור, 15 זה מספר טכני שנכתב על נייר, אבל הוא בעצמו כבר מתחת למינימום שקבוצה באמת צריכה כדי להתמודד כראוי.
אלא ש-15 שחקנים הסילברבקס שיצאו לבאר שבע באותם מוצאי שבת לא היו סתם 15. בתום ההפסד לטרופרס פנה דביר, מהוותיקים בקבוצה, לחבריו ואמר להם שהוא "מעדיף לבוא למשחק עם 15 חבר'ה שכל אחד מהם באמת רוצה להיות כאן, מאשר להגיע עם 25, ש-10 מהם לא מספיק מחוייבים". ולמשחק מול באר שבע הסילברבקס אכן הגיעו בדיוק ככה – לא היה שם אף אחד שלא לגמרי מחויב לקבוצה. לא היה שם אחד שיחפף, אחד שיעכיר את האווירה, אחד שיפגע בכימיה. היו שם רק 15 אנשים, אבל כל אחד מהם הגיע הכי מוכן שאפשר.
נסיעת האוטובוס המשותפת, הראשונה שהקבוצה אירגנה לעצמה למשחק חוץ, תרמה גם היא. מכמה בחינות. היא גרמה לכך שכולם יגיעו בזמן, היא גרמה לכך שכולם ייכנסו לריכוז ויחשבו על המשחק גם בשעות שלפניו, ולא רק ברגע שהם מחנים את הרכב הפרטי מחוץ לאצטדיון. היא איפשרה לחזק את ההוויי והמוראל, והיא איפשרה למאמנים לעבור בין השחקנים (המעטים) באוטובוס ולדבר קצת טקטיקה, לחדד קצת הוראות.
אבל גם העובדה שלמשחק הזה הגיעה הסילברבקס רק עם חבורה מלוכדת ומחוייבת של שחקנים, וגם נסיעת האוטובוס החיונית – לא בישרו על מה שעומד לקרות. ומה שקרה היה שהסילברבקס היו בשיאם. כן, זה קרה שבוע אחד מאוחר ממה שהם קיוו לו. אבל זה קרה. וזה הדבר החשוב ביותר מבחינת הסילברבקס. נוכחותו של מייק, האמריקאי בן ה-18 שעשה עלייה כדי להתגייס לצה"ל, תרמה גם היא. זה היה משחקו האחרון של מייק בקבוצה לפני שהוא מתגייחס, והוא גם שיחק ככה. הסגנון הבלתי מתפשר שלו הדביק את מה שעוד היה צריך להדביק, והפך את הסילברבקס לראשונה לקבוצת פוטבול שבאה למשחק חוץ, ועושה חיים קשים ליריבה שלה.
בניגוד לכמה מהמשחקים האחרים של הסילברבקס העונה, במשחק הזה הייתה נוכחות באמת דלה ביציעים. אבל גם מי שישב בכסאות הרחוקים ביותר לא יכול היה שלא לשמוע את רעשי ההתנגשויות. באר שבע באה לשחק את המשחק הרגיל שלה – פוטבול מאיים – והסילברבקס נענו לאתגר.
באמצע הרבע הראשון הבלאק סווארם עלו ל-0:14, והסילברבקס ענו מהר. טאצ'דאון שלישי של באר שבע ברבע הראשון סגר אותו על 6:20 למארחים, אבל השבירה של הסילברבקס פשוט לא הגיעה. כמעט כולם נאלצו לשחק הגנה והתקפה, רבים מהחבר'ה בקושי ירדו מהמגרש. כמעט כולם חיפשו אוויר והיו זקוקים למנוחה. אבל הם לא הורידו את הרגל מהגז. 6:7 לבלאק סוואם ברבע השני רבע תוצאת מחצית של 12:27. יש פה משחק. וגם אחרי ההפסקה – שהייתה נחוצה במיוחד עבור שחקני הסילברבקס העייפים – המאבק נמשך. בלאק סוואם שוב היו הראשונים לעלות על הלוח, אבל הסילברבקס שוב הגיבו. והנה, עוד רבע של 6:7 עובר. בפתיחת הרבע האחרון לוח התוצאות האקלטרוני הקטן, שמונח בצד המגרש ושכמעט נדרס על ידי השחקנים פעם או פעמיים, הראה 18:35.
את המשחק פתחו הסילברבקס עם שני שחקני הגנה בלבד מהשמינייה המקורית שהייתה שם בקדם העונה, באימונים, בבניית הקבוצה, במשחק הקודם מול באר שבע. בתום המחצית הראשונה אחד מהם נפצע ונטש. במהלך הרבע הרביעי השני נפצע ולא יכול היה להמשיך יותר. הסילברבקס הגיעו לרבע האחרון עם 13.5 שחקנים, אחרי שלושה רבעים של מאבק כמותו הם לא נתנו מעולם כקבוצה. לאף אחד כבר לא נשאר אוויר, חלקם סבלו מכאבים עזים מברגליים, כתפיים ובראש. ברבע הרביעי כבר לא נשאר מי שיילחם, למרות שהם כולם עדיין ניסו. שלושה טאצ'דאונים של באר שבע ברבע הנועל סגרו את הסיפור על 18:56. אבל את הרבע האחרון הסילברבקס לא לקחו איתם בחזרה לספורטק רחובות. הרבע האחרון, בו באר שבע שיחקה מול קבוצה מפורקת פיסית שכל שחקניה מרוטים ובקושי עומדים על הרגליים, לא היה קשור ולא היה דומה למה שהתרחש שם בשלושת הרבעים שקדמו לו. בעצם, בשלב מסויים של המשחק, בין ה-0:14 איתו פתחה באר שבע את המשחק ועד לסוף הרבע השלישי – התוצאה הייתה 18:21 לבלאק סווארם על הסילברבקס.
אז לא, הסילברבקס לא רשמו את הניצחון הראשון שלהם העונה. והם כנראה יסיימו את העונה הראשונה שלהם ב-10:0. וכן, הם פספסו את מה שהם קיוו שיהיה רגע השיא, והגיעו אליו לא מוכנים. אבל עונת 12/13 של הסילברבקס, הראשונה של הקבוצה ב-IFL, קיבלה את רגע השיא שלה. עכשיו רק נשאר ללמוד איך מתזמנים אותו בדיוק כמו שאתה רוצה. זה יבוא עם הניסיון ועם המזל. הדברים היחידים שבאמת עדיין קצת חסרים לסילברבקס.
