אפשר לראות באמונות טפלות ואהדת ספורט כשני דברים שהולכים ביחד ומשתלבים זה בזה באופן טבעי, כמעט כמו חלב וקורנפלקס. ואם יש מקום בספורט האמריקאי בו האמונות הטפלות הן חלק בלתי נפרד מהתרבות סביב המשחק, הרי שזה הבייסבול. היכן שלשחקנים מקצוענים מנהגים מוזרים כמו אי החלפת פרטי לבוש או סירוב להתגלח, ואיפה – כפי שמראה הסרט "לתפוס גיהנום" (הערב, 23:30, ב-5+Gold) – קבוצות יכולות להיות "מקוללות" דורות על גבי דורות.
עם מסורת של כ-150 שנה, ותואר "המשחק הלאומי", המשמעות החברתית של הבייסבול בארה"ב אינה ניתנת לערעור. אפילו השפל הגדול של שנות העשרים ומלחמות עולם לא הצליחו לעצור את המשחק. הוא גם היה הראשון שחזר לפעולה אחרי מתקפות 9/11. לאור חשיבותו ומרכזיותו, הבייסבול גם משקף היטב את החברה האמריקאית (ולא רק). לכן, אין זה פלא שמחסום הגזע נשבר קודם שם, וכי כיום הוא נשלט, בעיקר, ע"י הקהילה הלטינית. ולכן היה זה רק טבעי שהדיון על הצד השלילי של אהדת הספורט יתעורר דרך הבייסבול – כמו שקורה בסיפור של סטיב בארטמן.
דרך סיפורו של בארטמן, שמתואר לפרטי פרטים, הסרט "לתפוס גיהנום" מתאר עד כמה קל בעולם המיידי שאנחנו חיים בו להפוך מאדם אנונימי לשעיר לעזאזל של מיליונים. איך אוהד מסור ואומלל, בעל חזות קצת שונה, הופך בן רגע לאויב קבוצתו, עירו, מדינתו, המשחק והמסורת. למרות שפעל כמו כל מי שהיה לידו, או כפי שכל אחד אחר שהיה נמצא במקומו היה פועל. רק כי היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
המראה שמציב הסרט היא לא רק כנגד אוהדי שיקאגו קאבס באצטדיון או מחוצה לו, ולא רק לתקשורת – אלא לחברה המודרנית. איך ככל שמידע הפך זמין ונגיש יותר, כך הפכנו ליותר לחסרי סבלנות. עד כמה אנחנו ממהרים להכתיר אדם כהצלחה או ככישלון, מאחר ואין לנו עניין או צורך לחשוב על דברים לעומק. כי קל לנו להסתפק בכותרת במקום בתוכן הרחב. נוח לנו למצוא אשם אחד ולזרוק עליו את כל החטאים, במקום לראות את התמונה המלאה.
סדרת המופת שהיא "30 על 30" עוסקת בכל ההיבטים בספורט. ב"לתפוס גיהנום" היא נוגעת בצד השלילי של אהדה בעידן המודרני. המקום בו ה"אהבה" מעוורת ומובילה להתנהגות חסרת מחשבה ומצפון. הקלות שבהפניית אצבע כלפי האחר, מבלי לחשוב פעמיים. המקריות שהופכת אדם לנבל. וחשבון הנפש שכולנו צריכים לעשות בעקבות ההתנהגות הזו. שכולנו אשמים בה.
