אין דבר יותר מבאס בספורט מאשר לדעת את התוצאה הסופית. בחיים לא תראו, לדוגמא, בנאדם שיושב לראות משחק חוזר במלואו כאשר הוא יודע את תוצאת הסיום. כך, למשל, הליגה הישראלית בכדורסל לא מעניינת. אנחנו יודעים כמעט בוודאות שמכבי תל אביב תזכה באליפות (למעט הבלחות פה ושם) ולכן אין עניין בליגה.
ככה פחות או יותר זה הרגיש מצפיה במשחקי הפלייאוף ב-NBA. אי אפשר כמובן להגיד שהתוצאות מכורות או שיש מהמרים (מאפיות או ארגוני פשע) שמטים את התוצאות, אבל בהחלט אפשר להגיד שהכול מתוסרט מראש. שיש אנשים שמתכננים את הכול מלמעלה. אמריקה ידועה כאומה שאוהבת רייטינג ובאזז. כמו כן, יש לה גם חיבה עזה לגיבורים ספורטיביים והיא אוהבת להאדיר שחקנים מעבר למצופה. כך למשל, בסדרת הגמר אנחנו מקבלים יותר מדי גיבורים. בכל פעם גיבור חדש: פארקר, ווייד, ג'ינובילי, ניל, גרין, וכמובן לברון.
זה מתחיל בדיבורים של לברון על כך שדווין ווייד וכריס בוש לא מסייעים לו כמו בעבר, ואז כמובן שבמחק לאחר מכן "פלאש" ייתן את אחת התצוגות הגדולות שלו. הבעיה כאן היא שווייד לא עשה זאת כל העונה. ואז, לפתע, הוא משחק כמו ב-2006 באליפות הראשונה. והשאלה היא איך שחקן שלא שיחק כך 7 שנים פתאום חוזר לשיאו? האם מישהו תכנן זאת מראש?
או לדוגמא מאנו ג'ינובילי. כולם דיברו על כך שגרג פופוביץ' חייב להחזיר אותו לעניינים ושבלעדיו אין לספרס סיכוי לקחת אליפות. אמרו כמה שהוא גרוע כל הפלייאוף; שאולי הגיע הזמן שלו לפרוש, כאשר אפילו הוא העלה את הרעיון על דל שפתיו. ומה קיבלנו ממנו במשחק 5? תצוגת שיא כמובן. האם שחקני מיאמי לא ידעו שינסו להכניס אותו לסדרה בכל מחיר? ידעו בוודאות. אבל כנראה שמישהו נתן הוראה מלמעלה.
כסף על חשבון תחרות?
אחת המטרות המרכזיות של ראשי הליגה היא למכור כמה שיותר מרצ'נדייז. לייצר הרבה רייטינג, למכור זכויות שידור במחירי שיא ולגרום לכך שידברו הליגה שלהם בכל מקום ובכל זמן. כך אנחנו מקבלים פלייאוף שבו כנראה שהכול כבר נכתב מראש אצל מר דייויד סטרן במשרד. המטרה - להכניס כמה שיותר כסף - מקדשת את האמצעים.
לברון ג'יימס משחק גרוע במשחק השישי במשך 3 רבעים וחצי ובהארכה, אבל מה שכולם דואגים להזכיר היא העובדה שהוא סיים עם טריפל דאבל בעקבות החצי הראשון ברבע הרביעי. אח"כ מדברים על התצוגה הכי גדולה של דאנקן בגמר עם 30 נקודות, אבל שוכחים שבחצי השני הוא לא עשה כלום. דואגים לפמפם לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אבל לא מה שבאמת קרה. למה לא מדברים על כך שדאנקן לא שיחק בסיום כשצריך את הריבאונדים שלו? למה לא מדברים על כל הטעויות של פופוביץ'?
כי כנראה שלא מתאים להם להתעסק בדברים האלו - שמורידים את הגדולים - אלא להאדיר אותם כמה שיותר (מלבד כמה שכן החליטו לכתוב על זה). זאת כדי שביום שישי בבוקר - אחרי שלברון נותן תצוגת שיא במשחק 7 (מישהו חשב אחרת? הרי צריך להאדיר אותו) - כולם יתחילו לדבר עליו כעל ווינר גדול וכאחד מהגדולים ביותר בהיסטוריה. כי הרי לפי תורתו של סטרן כשכוכב כזה זוכה עם מיאמי באליפות הנער מישראל, והילד מיפן יקנו חולצות שלו. יקראו באינטרנט על הגיבור שלהם, יראו את סלים שהוא קלע, וכמובן שיצפו בחגיגות האליפות.
שלא יעבדו עליכם
חשוב להבהיר שאין כאן כל אמירה לכך שהמשחקים מכורים. ממש לא. אבל יש כאן אמירה על כך שזה נראה מתוסרט מדי. כך שגם אם ריי אלן מחטיא בסוף את השלשה במשחק 6, אז מיאמי עושה הכל כדי לנצח וחזרה מהקבר אחרי פיגור גדול; שלברון סיים בסוף עם טריפל דאבל; שהיא נלחמה עד השנייה האחרונה ובגלל פספוס של שלשה היא מפסידה אליפות; נראה שהכול מתוכנן עד לפרטים הקטנים. שגם המאמנים יודעים שהם חלק מההצגה של סטרן ודואגים לנו למשחק צמוד כדי להאדיר את הסדרה; שפופוביץ', אחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה, עושה פתאום טעויות של טירון, כשהכדור האחרון בהארכה הולך לג'ינובילי שהיה גרוע במקום לפארקר; כשלא עושים עבירה בהתקפה האחרונה (כי ככה נהוג, אבל עדיין) וכשדאנקן נשאר על הספסל בשניות הסיום.
לכן, כל תוצאה בליגת הכדורסל הטובה בעולם היא בעירבון מוגבל. פשוט קשה להאמין לכל מה שקורה שם. נראה שזה יותר מדי מתוכנן וכנראה שמישהו שם מנסה לעשות הכול על מנת להשיג כמה שיותר צופים ולעשות באזז ל-NBA. מישהו צריך להגיד לחבר'ה של סטרן שאין צורך בכך. גם ככה יש שם את השחקנים הכי הטובים בעולם, גם ככה השאיפה של כל שחקן כדורסל היא להגיע לשם.
יש לכם כבר כמות קהל כל כך גדולה, אז בבקשה, אל תתסרטו את זה כאילו היה משחק מכור שכולנו יודעים מה הולך להיות במשחק הבא. כאילו שזאת הייתה הצגה שהכול בה נכתב מבעוד מועד. זה רק יביא לכם יותר צופים. שהרי, למה לקום בלילה אם כולם יודעים שמיאמי תיקח אליפות ולברון ייתן משחק ענק?
