בכל רגע נתון יש כמה וכמה גניבות דעת ששולטות בשיח הציבורי סביב הספורט הישראלי. כולן מתעצמות ומקבלות נפח כתוצאה של מנטאליות עדר והיעדר מקוריות אבל המקור שלהן מגיע בדרך כלל ממקום אחר. לעיתים, מדובר באינטרסים ועם זה אין בעיה כי לפחות יש מאחורי זה מחשבה וכוונה כלשהי. מה שבאמת מרגיז אלו גניבות הדעת שבאות ממקומות תמימים לחלוטין. מקור אחד לייצור גניבות דעת הוא נרטיב – מה שמכונה 'סיפור שמכתיב תפיסת מציאות'.
בואו נתעכב על וואליד באדיר. בשנים האחרונות נבנה סביבו חתיכת נרטיב. הבלם המבוגר שלמרות גילו מחזיק במקום של קבע בהרכב. בכל פעם שמתעכבים על באדיר ליותר משלוש שניות במהלך משחק, נשמע אחד הביטויים הבאים: "מופת לאורח חיים ספורטיבי", "אין תחליף לניסיון" ו/או הגרסה ההיתולית "הרגע עלה מהנוער". עם הזמן, זו כבר נהיית תפיסה מובנית שבאדיר לא רק מתמיד אלא גם מצטיין. מסתכלים על טור הספיגות של הפועל בליגה, עושים אחד ועוד אחד ולאט לאט באה לעולם גניבת הדעת שוואליד באדיר מצדיק את מקומו בהרכב ועושה עבודה טובה.
בלם זה הרי תפקיד שקשה לעמוד עליו בתקצירים, צריך אשכרה לראות את המשחק במלואו, וכל מי שראה את הפועל העונה יודע שבאדיר אחראי באופן ישיר לשישה שערי חובה לפחות, והיו לו עוד אינספור טעויות וליקויים שלא הסתיימו בשערים. הרי בעולם מתוקן, הפועל לא היתה מחליפה כמו גרביים בלמים זרים סבירים לחלוטין (פאס, טופוזאקוב, פצ'אלקה, שולר וזה עוד בלי דה סילבה) ומאידך משאירה את באדיר בהרכב, אבל בגלל מחדלים כאלו ואחרים זה מה שקרה. ככל שעבר הזמן, העובדה שהוא עדיין משחק הפכה לסיפור, והסיפור הזה גם עיוות את המציאות.
סיפור דומה עם שינויים קלים הוא סיפורו של אריאל הרוש. כאשר החל עידן פוסט גאידמק ובית"ר ירושלים התפרקה מנכסיה, הרוש היה זה שנשאר, ומכאן מהר מאוד באה לעולם תפיסת 'הגיבור המקומי'. שחקן הבית שנשאר כאשר יצחקי, תמוז, ורד וברוכיאן נטשו, וכעת עומד בגבורה בין הקורות ומונע במו כפפותיו מהקבוצה להתפרק. עצם העובדה שמדובר בשוער תרמה לסיפור, כי אחרי הכול מדובר בתפקיד שבנוי לגיבורים. להרוש עצמו, למען הסר ספק, לא היתה שום יד בדבר. מלאכתו נעשתה נאמנה על ידי הפרשנים ואחריהם, הקהל הרחב. בסופו של דבר, זה גם הגיע עד כדי זימון לנבחרת, הכול מכח הנראטיב.
אבל שני המקרים הללו הם הקלים יחסית, כי אם יש רעה חולה שבאמת מכתיבה סדר יום בארץ הקודש זו הנוסטלגיה, וזו קיבלה בימים האחרונים במה נרחבת כאשר הגיע תורו של דני דבורין לפרוש מהשידור הציבורי בגיל 67. בעיניי לפחות, אין דבר מאוס יותר מעיסוק של התקשורת בעצמה, אבל אני נאלץ לחטוא בכך משום ששטף הסופרלטיבים שנשפכו על דבורין באמת יוצא דופן.
אין מה לומר, כשהיינו קטנים, "שירים ושערים" היתה מוסד שכיף להעביר איתו את השבת, אבל כשהיינו קטנים גם כל פרק של 'קרובים, קרובים' הצחיק אותנו עד דמעות. מה לעשות שמאז עברו איזה עשרים-שלושים שנה, ויהורם גאון בתפקיד אל באנדי כבר לא עושה לנו את זה (גם אל באנדי עצמו כבר לא אמור לעשות לנו את זה). הבעיה היא ש"שירים ושערים" נותרה בדיוק מה שהיתה אז – סוג של קרקס פלגמאטי עם אולפן עמוס באנשים חביבים שלא ייצרו תובנה מקורית מאז שבגין היה בשלטון, ועתמנא וואהבי. מדלגים ממגרש למגרש, מחכים שזוהיר יגיד למי הובקע השער ושמירי תגיד כמה יצא וולפסבורג-נירנברג, כי אינטרנט זה הרי לוקסוס של עשירים.
עכשיו, עזבו את כל מה שזה אומר על הנוסחה הדפוקה שמאפשרת לשידור הציבורי לחיות בסטגנציה מתמשכת, בלי כל צורך להשתפר או להתקדם. זו רעה חולה שקיימת גם בתחומים אחרים במדינה, אבל משום מה, כאן כולם נעמדים ומוחאים כפיים למישהו שבילה 42 שנים (סוג של שערורייה בפני עצמה) בשני תפקידים שאפשר לומר באחריות – לא כל כך קשה לבצע אותם טוב – ועדיין הצליח לעשות אותם בצורה בינונית ומטה. למה? כי אנחנו שומעים את קולו ונזכרים שפעם היה איתות מבלומפילד והיה כאן שמח. לפחות הוא השאיר את המערכונים של הגשש רלוונטיים, גם זה משהו.
תן ציון: הסיקור התקשורתי סביב הניצחון של הילד ישי עוליאל – נכשל
בכל קורס בסיסי בלימודי תואר ראשון בתקשורת ישנן שתי מילים דומיננטיות: הבניית מציאות. מדובר בדרך שבה גופי התקשורת מעבירים אל הקהל את האג'נדה, האידיאולוגיה ותמונת העולם שהם רוצים שתהיה קיימת במציאות. אין גוף תקשורת שחף מהבניית המציאות, אפשר למצוא אותה בכל אתר אינטרנט קטן וקיקיוני, וגם בגופי הברודקסט הגדולים ביותר בעולם. ההנחה הרווחת בעבר הייתה שהקהל הוא "ספוג" – איזה תוכן שיזריקו לו, הוא ייקח כמו שהוא. ללא שאלות, ללא טענות.
ההנחה הזאת עמדה למבחן השבוע, עם זכייתו של ישי עוליאל ב"אליפות העולם" לטניס. מיד עם הוצאת הידיעה לעיתונות התפארו כל אתרי האינטרנט בכותרות ראשיות סביב ההישג, וגם מהדורות החדשות המרכזיות לא איחרו להגיב – ישי עוליאל הפך תוך שעה מילד אלמוני בן 12 מרמלה, לתקווה הישראלית הגדולה מזה עשרות שנים. הרי טניס זה לא עוד ספורט שולי, ואלוף עולם יש רק אחד. בעבר אלה היו אנדי מארי, ג'ימי קונורס, סטפי גרף ומוניקה סלש שזכו להרים את הגביע בפלורידה, ועכשיו ישי מרמלה, אחד משלנו, באותה רשימה מכובדת. הזקפה הלאומית בשיאה. העובדות? ממש לא מעניינות אף אחד.
היכולת של התקשורת הישראלית לקשור כתרים ולהמליך מלכים איננה מתכתבת עם המציאות של טורניר האורנג' בול, אותה 'אליפות עולם' מפורסמת. עוליאל ניצח בגמר יריב מארובה. בואו נעכל את זה רגע – ארובה, אי של 100 אלף תושבים, ללא אף טניסאי בולט או זכור. כשהגיעו קטעי הווידאו, הבלוף נגלה במלוא הדרו – מגרש קטן, מעט צופים, לא משהו שנראה כמו טורניר משמעותי, בטח לא 'אליפות עולם'. אבל את מי זה מעניין? לנו יש אלוף עולם, ושכל העולם יקפוץ.
בואו נחפור עוד קצת בעובדות: 41 פעמים נערך הטורניר עד לגילאי 12, וחוץ מאנדי מארי, ג'ימי קונורס וברנרד טומיץ', סביר להניח שרובכם הגדול, למעט עכברי הטניס הגדולים ביותר, לא מכירים אף זוכה אחר ברשימה. גם בין השחקנים הלא מוכרים יש כאלה שהגיעו לסבב ה-ATP, אבל כוכבים גדולים? אין.
חשוב להבהיר: אין באמור כאן שום עניין לפגוע בהישגו של עוליאל. עבורו מדובר בפסגת חייו הצעירים, ובצדק גמור, ובעוד שלב בדרך להגשמת החלום – הפיכה לשחקן מקצועני. עבורנו, זאת הייתה אמורה להיות עוד ידיעה בסדר היום הספורטיבי, לא הלאומי ולא בטיח – הילד בן 12, וזכה בטורניר טניס בארה"ב. זהו.
אך התקשורת איבדה פרופורציה, והפכה את עוליאל לדבר הגדול הבא – ועכשיו כל מהלך עתידי שלו ייבחן בדקדקנות, והכישלונות, שלוודאי יבואו כמו שהם באים אצל כל ספורטאי, יסוקרו בהרחבה. מסכן הילד. האם יכול להיות שהזכייה הזו היא הדבר הכי פחות טוב שקרה לו? אני כבר רואה את הכותרת: "החלום ושברו – ישי עוליאל, אלוף העולם לשעבר, לא הצליח להעפיל לטורניר ווימבלדון".
בסיקור המסיבי שלה ובניסיון להבנות מציאות שבה יש לנו אלוף עולם באחד מענפי הספורט הנחשבים בעולם, הרסה התקשורת הישראלית כל סיכוי של עוליאל להתפתחות נורמלית – הרי ילד שבגיל 12 מרוח על כל כותרת ראשית, וחזרתו לנתב"ג משולה לנחיתתו של סאדאת בישראל, אינו יכול לעמוד ברף ציפיות שכזה, לפחות לא כעת.
התקשורת תנסה לעד להבנות את המציאות שלה ולמצוא את הגיבורים החדשים. בעולם דינמי ואקטיבי, בו התפתחות האינטרנט מכתיבה את כללי המשחק, הכותרת הראשית חייבת להתחלף מהר כדי למשוח את המלך הבא ולערוף את ראשו של הקודם. במבחן המהירות התקשורת עמדה כאן, אבל במבחן המציאות היא נכשלה כשלון חרוץ – ועכשיו הגיע תור הקהל לעמוד במבחן. עכשיו הציבור הישראלי צריך לעשות את הדבר הנכון, ולנסות ולספק לעוליאל שגרה, ובעיקר לחכות בסבלנות. תנו לו עוד כמה שנים טובות לפני שתחרצו את גורלו כמושיע של הספורט הישראלי, או ככישלון הכי גדול אי פעם.
תדמית הספוג הארכאית שניתנה לקהל הסביל חייבת להיעלם גם בישראל. לא כל אירוע ספורטיבי או כותרת ראשית ראויה לטירוף מערכות כולל, ואת החשיבות שלה בפועל אתם, הקהל, קובעים – ולא אף אחד אחר. זה הכוח, והאחריות, שבאים עם עידן המידע.
*
הכותבים הם עורכי מהדורות ב"חדשות הספורט"
