"שעעעעעערררררר...!!! שעעעעעער!! שלוש-שתייייים ל-י-ש-ר-א-ל!! בפארק דה פראנסססס... מאיר, תירגע". 20 שנה, אה? כל כך הרבה זמן, וזה עדיין לא נתפס. אחד האינסטינקטים הכי ישראליים הוא לומר על אירוע היסטורי שנדמה ש"כאילו הוא היה אתמול". במקרה הזה, עושה רושם שהוא גם נכון. 20 שנה טסו מאז שרוני רוזנטל חרך את צד שמאל, 20 שנה עברו מאז שראובן עטר פגע בדיוק בחיבורים, 20 שנה קפצו מאז שברנאר לאמה שלח את המבט הזכור וחסר האונים, 20 שנה חלפו מאז שמאיר איינשטיין איבד הקול, 20 שנה ויום התיישנו מאז תמונת השער הגאונית במוסף הספורט ב'ידיעות אחרונות'. וכאילו זה היה אתמול. וזה גם, ככל הנראה, שורש הבעיה.
כשהאופוריה עדיין באוויר (היינו כחולמים, אחרי הכל...), אחרי אותו ניצחון ראשון והירואי במוקדמות מונדיאל 1994, הגיעה החבורה של שלמה שרף למשחק בית מול פינלנד החלשה. חודש בלבד אחרי תצוגת השיא בצרפת ספגה ישראל 3:1 מהסקנדינבים החביבים בקרב על המקום האחרון בבית. ברור שלהיות גאון בדיעבד זה סוג של מקצוע - בטח כאן בישראל, כמו שכבר שר אריאל זילבר - אבל הכשלון למנף את הניצחון המדהים בטווח הזמן הקצר היה צריך להדליק נורת אזהרה.
לצערנו, היא נדלקה כשכבר היה מאוחר מדי, בחסותן האדיבה של נערות הליווי, נבחרת דנמרק, הביצה והתרנגולת. ממש לא יהיה מוגזם לומר שדור שלם של אוהדי כדורגל כחול-לבן גדל על ברכיו של אותו ערב קסום בפאריס. ה-2:3 של נבחרת ישראל בצרפת היה כל כך גדול ופומפוזי, עד שבשם הגאווה הלאומית שכחנו שהניצחון העצום הזה - תכלס - היה שווה כקליפת השום, והאכיל חצץ בעיקר את אוכלי הבאגט. הבעיה היא שבדיעבד - 20 שנה אחרי - המשחק הזה היה צריך להיות קו פרשת המים של הכדורגל הישראלי. אלא שהם, דווקא הם, נפלו לצד הלא נכון של ההר.
מאז ועד היום רשמה ישראל רק שני ניצחונות על קבוצה בכירה ממנה במאני טיים. שהרי, כאמור, המשמעות של הניצחון על צרפת היא בעיקר סימבולית, כי לארצות הברית ב-94' הוא לא לקח אותנו. היה 1:2 יפה על בולגריה (שתובל מיד עם הפסד בקפריסין) והיה, כמובן, ה-0:5 הגדול, החזק, העוצמתי והמהדהד על אוסטריה. מעבר לכך? נאדה, כלום ושום דבר. העניין הוא שאנחנו עדיין נאחזים באותן תמונות של אייל ברקוביץ' הילד - עם הכדור ביד ואפילו עם מספר 12 על החולצה, רץ בטירוף על הדשא בפאריס - ומחכים. מחכים שהנבחרת הזו "תמצה את הפוטנציאל שלה".
יריית הפתיחה נורתה ב-13 באוקטובר, אבל מסתבר שהחטיאה ומחטיאה כל מטרה שעמדה ועומדת בדרכה. כבר 20 שנה. עצם העובדה, אם כן, שאנחנו עדיין מציינים בחגיגיות את שנת ה-20 ל-2:3 ההוא כאילו היה מינימום הסכם שלום, מתמצתת הכל. עבור נבחרת ישראל, בחזונו של כל אוהד וחובב כדורגל בר דעת, היה המשחק הזה צריך להיות העליה על דרך המלך. כרטיס הכניסה לגווארדיה האירופית העליונה. אלא שכולם יודעים שהוא לא תיפקד ככזה - רק בחישוב קר ועל פי התוצאות - אלא אפילו יצר את ההיפך הגמור.
כי בעצם, זה היה בסך הכל שיא אחד, רק פסגה אחת. בסך הכל משחק אחד. נכון, סנסציוני/מדהים/הירואי - תבחרו סופרלטיב. אבל כזה שאמור להיתלות במסגרת מוזהבת על הקיר ברגע שמגיע תחליף ראוי. מישהו מדמיין את משינה, לצורך העניין, מפסיקה להקליט אחרי ה"בום" שיצר האלבום הראשון? את ההצלחה אמנם קשה לשחזר, אבל היא לעולם לא אמורה להיות מלווה בהרמת ידיים אוטומטית - בדיוק כמו שקרה בחדר ההלבשה של הנבחרת.
הדור ההוא, של שרף את ברקוביץ'-רביבו-חזן-בנין-מזרחי ושות', פשוט לא הצליח להשתחרר. יכול להיות שהצל שהטיל אותו ערב בפארק דה פראנס האפיל על כל הניסיונות האחרים, בקמפיינים שבאו אחר כך. נראה שגם בתוך הנבחרת אף אחד לא באמת האמין שאפשרי ליצוק לתוך האגדה הזו סיפור סינדרלה נוסף, עם איזה ניצחון ברוסיה או בספרד. על הדור הנוכחי אין שום סיבה אפילו לדבר. ה-0:5 על אוסטריה (נבחרת שחטפה גם 9:0 מספרד באותו קמפיין, אגב), מסתבר, היה רק הבלחה חד פעמית. כן, בדיוק כמו ה-2:3 על אריק קנטונה וחבריו.
אי אפשר לתלות את כל תחלואי נבחרת ישראל לדורותיה באותו ערב, אך ניתן להשתמש בו כסמל. באנגליה אף אחד לא "נתקע" על ה-1:5 המדהים בגרמניה במוקדמות מונדיאל 2002, בטורקיה הצליחו למנף את העליה ליורו 96' וכעבור 6 שנים סיימו במקום השלישי במונדיאל, יוון בנתה את עצמה לאט לאט עד לשיא ביורו 2004. דוגמאות, מכל רחבי העולם, לא חסרות. גם כאן, הביטוי "רק בישראל", תופס.
לאן ממשיכים מכאן, ישאלו האופטימיסטים. ובכן, העתיד לא כל כך ורוד - ודומה שגם אם ז'וזה מוריניו יהיה זה שיקבל משכורת מאבי לוזון - התוצאות לא ישתנו. לשאול עכשיו "איפה טעינו" ולמה הנבחרת לא הגיעה לטורניר גדול כבר 43 שנים יהיה חסר טעם, כי התשובה מסועפת ומורכבת מדי, כך שנותר לנו - כמו תמיד - לחזור לאותו ערב שלא ממש שינה דבר באוקטובר 93'. אבל בכל את, הוא נתן את אותה התחושה של 'הנה, זה קורה גם לנו'; 'הנה, הניצחון הגדול הבא כבר יהיה משמעותי'. נכון לעכשיו, אנחנו עדיין מחכים. ומחכים.
עד מתי נמשיך לחכות לעוד פורקן ספורטיבי מנבחרת ישראל? התאריך לא ידוע, אבל בהנחה שתהליך הלמידה והשיפור לא יחול בין לילה - נדמה שייקח עוד זמן רב עד שהנבחרת תתן כמה רגעים של נחת מול אריות אירופה. המלצה: במקום להמתין, תמיד אפשר לחזור אחורה, להיזכר ולחשוב שזה אוטוטו קורה. או לקוות שראובן עטר יחזור להיות צעיר יותר.
