ואם אתם חושבים שאתם, חבריי הקוראים, מסוגלים להיות אכזריים בתגובות שלכם כאן למטה בחלק של הטוקבקים, אז חכו שנייה, כי גם לכם יש עוד מה ללמוד מאנשים שהם חברים אמיתיים שלי. כאלה שהם חברים שלי בפייסבוק, אבל גם מעבר לזה. עמיתים לעבודה, אנשים שאני מכיר במציאות.
שנים של היכרות מושלכות לפח באיבחת סטטוס אחד שיוצא נגד משחק הכדורגל. הערכה הדדית נלקחת לחדר חשוך וננעלת בה עד אשר יצא כל הקיטור. עד אשר אני אמחק את הסטטוס, פשוט כי באמת כבר נהיה לי לא נעים. פשוט כי התגובות כבר עושות לי רע. וגם כי אני באמת מרגיש שפגעתי באנשים.
וואו, כמה אנשים אוהבים את משחק הכדורגל.
ו-וואו, כמה שזו בדיוק הבעיה.
"תשכחו את המהפך של יונייטד ב-99", זעקה הכותרת כאן אצלנו באתר מאתמול בלילה. "ברוך שעשני אוהד כדרוגל", כתב חבר ועמית בפייסבוק. ההשתפכות מהקאמבק של בורוסיה דורטמונד אתמול היא אינסופית. היא יוצאת מגדרה. היא שיגעון של ממש. היא מטורפת. והיא כל כך עצובה.
כי זה כל כך אירוני, כל כך מתאים, שהמהפך הזה הושלם מנבדל. נבדל ברור, בלי שום ספק, לפי כל חוקי הכדורגל ולפי מה שהעיניים רואות בצורה ברורה כבר במעמד הבקעת השער, בשידור חי. אין שאלה. המהפך הושלם מנבדל.
אבל מאתמול בערב, רק סטטוס אחד על הפיד שלי בפייסבוק התייחס לזה. מעבר לזה? נאדה. שום כותרת בולטת שראיתי לא זעקה דווקא את העובדה הזו. לא. כולם (ממש כמעט כולם) בחרו להשתפך נוכח המהפך. כן, מהפך מנבדל ברבע גמר ליגת האלופות, הוציא את כל חובבי הכדורגל שאני מכיר מדעתם. "תשכחו את המהפך של יונייטד ב-99"? למה שאשכח? בשביל מהפך מנבדל?
מכירים את הקטע הזה שקלרק קנט בדיוק יוצא מהמקלחת, שיערו רטוב והוא בלי משקפיים, ולוייס ליין בדיוק ניגשת אליו כדי לחבק אותו? ואז כל מי שצופה בסרט אומר לעצמו, "איך?! איך היא לא רואה שזה סופרמן? הרי מה ההבדל בין סופרמן לקלרק, אם לא השיער הרטוב והיעדר המשקפיים?". אבל אנחנו רואים את הסרט, אנחנו שבויים של הסיפור, ואנחנו נותנים לזה לעבור. הסיבה המרכזית שאנחנו נותנים לזה לעבור: "היא אוהבת אותו כל כך. האהבה מעוורת".
גבירותיי ורבותיי, זו בדיוק הבעיה ממנה סובל כל כך ואחד מחובבי ואוהדי משחק הכדורגל שאתמול בערב, באופן אינסטינקטיבי וחסר רסן, יצא מגדרו מהדרמה שסיפק המהפך בדורטמונד. במקום לזעוק על חוסר הצדק, על שגיאת השיפוט המחרידה, ועל זה שהיא הייתה נמנעת אילו ניהול משחק הכדורגל לא היה מושחת, פרימיטיבי, נחות ומרושע כמו שהוא.
עמיתי יואב בורוביץ' אמר בעבר לא פעם ולא פעמיים כי תקשורת הספורט היא חלק מהבעיה של ניהול הכדורגל, כי היא לא מדברת מספיק על עד כמה הוא גרוע, ועל עד כמה הוא פוגע במשחק, ולפיכך בנו, אוהדיו, אוהביו. כי אנחנו, בתקשורת הספורט, מעדיפים להתמקד כל הזמן בפיקנטריה שבמאץ' אפ בין המאמנים, בסיפורי הסינדרלה, בניתוח המערך של קבוצה זו או אחרת, בפציעה של איזה שחקן, בבילויים של איזה כוכב, בחוזה של איזה כישרון עולה, בנפילתו של מישהו שעבר את שיאו. בכל הדברים האלה שמסביב, בכל טיפות סם ההרגעה שהמשחק מספק לנו. סם האהבה. סם העיוורון.
אנחנו לוקחים את הדברים האלה, רוב הזמן במנות קטנות, ולפעמים – כמו אתמול – במנות גדושות. וזה מספיק לנו, בתקשורת הספורט וגם בתור חובבי ואוהבי כדורגל, כדי להמשיך להתגלגל, לא לנבוח ולתת לשיירה לעבור, להמשיך לתת למשחק הכדורגל לסבול מניהול מושחת וגרוע, נחות ופרימיטיבי, בכל רמה, ובכל מקום בעולם כמעט. ובמקרה כמו אתמול, כשזה מוגש לנו כאמור במנה גדושה באמת, זה אפילו לא משנה לנו שהמנה מורעלת. שהמהפך היה מנבדל. במקום זה, אנחנו ממשיכים ליהנות מטיפות שיקויי האהבה שהמשחק מטפטף לנו על בסיס קבוע, במקום לקחת שנייה צעד אחורה, לנסות להיגמל לרגע מהאהבה המעוורת הזו, ולזעוק על מר גורלו של משחק הכדורגל. לדרוש ניהול נכון, בריא וצודק יותר. לדרוש שתחלואיו של המשחק יתוקנו. לדרוש שהמשחק יתקדם אל עבר הנקודה בה כל מערכת ניהול מודרנית מתקדמת אליה בעולם, בכל תחום – רתימת יכולות טכנולוגיות לטובת ניהול נכון, בריא וצודק יותר. זה מגיע למשחק. זה מגיע לנו.
אז למה אנחנו לא דורשים את זה יומם וליל? למה אנחנו לא, אחרי מהפך דרמטי כל כך, מנצלים את שער הכושר כדי לזעוק את מה שהכי ברור מהסיפור הזה, ומעדיפים להתמקד בדרמה? ובכן, התשובה ברורה – "כי מה נו, עזוב אותך, זה שטויות. תראה איזה משחק מדהים היה. טעויות יש בכל מקום. מה אתה בא להרוס שמחות? אתה מגזים ואתה טרחן. זה ספורט מופלא וברוך שעשני אוהד". ממש סינדרום שטוקהולם.
כשלא רוצים למצוא פיתרון, תמיד אפשר למצוא תירוצים וסיבות. ואפשר להמשיך ככה. נכון. אפשר. אף אחד לא מת מזה. אבל כשלא רוצים למצוא פיתרון, כשבאופן פעיל לוקחים חלק בהתמקדות בדברים שאינם מציאת הפיתרון – הופכים מיידית וללא דיחוי לחלק מהבעיה. כל כותרת בכל אתר או עיתון שלא זועקת את מה שהכי חשוב במהפך הזה, היא חלק מהבעיה. ולכן בורוביץ' צודק, תקשורת הספורט היא חלק מהבעיה. אבל גם כל סטטוס בפייסבוק שלא מעלה על נס את האומללות של מלאגה נוכח חוסר הצדק שהתרחש על המגרש – חוסר צדק שהיה נמנע אילו ניהול הכדורגל לא היה פושע, נחות ופרימיטיבי כל כך, בכל רמה כמעט – אז גם כל אוהד שכתב סטטוס כזה הוא חלק מהבעיה.
אני לא רוצה יותר להיות חלק מהבעיה. אני לא יודע, אולי הבעיה היא אצלי. הארס שהדיבורים האלה שלי מוציא מאנשים, גם בטוקבקים וגם מחברים בפייסבוק, הוא באמת קטלני. משתק. אבל אני לא מסוגל לשתוק. אז אני כותב את הסטטוס, חוטף בראש, ואחרי שעתיים מוחק אותו. אבל בכל פעם שאני מוחק אותו אני מרגיש שאני חוזר להיות חלק מהבעיה. שאני נותן לאדישות, לסם האהבה המעוור, להשתלט גם עליי. אז הבוקר לא כתבתי סטטוס. כתבתי את הטור הזה. ואני יודע בדיוק מה יגידו בתגובות. ואני יודע שיקראו לי בשמות. ואני יודע שיגידו שאני רק מחפש תשומת לב ואוהב שכותבים לי ים של טוקבקי נאצה. וזה יהיה בסדר. למשך היום אני מוכן לקחת את זה על עצמי. מחר יבוא מישהו ויכתוב משהו נגד קהל כזה או אחר, ואז תקללו אותו. מחרתיים אני אכתוב משהו נגד קובי ברייאנט, ואז תחזרו לקלל אותי. זה הטבע של הדברים האלה. ככה זה עובד.
אז היום אני אחטוף את הנאצות כי העזתי לומר שהמהפך אתמול של דורטמונד מול מלאגה הוא סיפור כדורגל עצוב. חבל שבעמודי אינטרנט אי אפשר אפילו לעטוף דגים.
***
[עדכון: 11:37] – תוספת שנכתבה בעקבות המאסה הראשונה של התגובות.
שתי טענות עיקריות עלו עד עכשיו. 1) לא הייתה כאן שחיתות, כי גם מלאגה הבקיעה מנבדל. 2) זה בסדר ונעשה צדק כי הטעויות התקזזו.
למי שכתב דברים ברוח של טענה מספר 1 אני רק אומר שלא התכוונתי להגיד בשום צורה שאופ"א העדיפה את בורוסיה דורטמונד בחצי הגמר, ואם זה מה שהובן – אז תרשו לי לתקן. כשאני אומר שהניהול מושחת לא התכוונתי שמישהו בכוונה סידר שדורטמונד תעלה. הוא מושחת בצורה הרבה יותר עמוקה, וברמות הרבה יותר גבוהות. והשחיתות הזו היא שגורמת למשחק להישאר תקוע בעבר, ומביאה לכך שעדיין לא עושים שימוש בטכנולוגיה ("טכנולוגיה!", כולה הילוכים חוזרים, שלכל מאמן יש אחד במחצית, והוא יכול להשתמש בהם רק במקרים מסויימים, ושבכל מקרה היו לוקחים פחות זמן מהוויכוחים על המגרש...). השחיתות היא כללית ופושה, ולא משהו נקודתי נגד מלאגה או דורטמונד.
למי שכתב דברים ברוח של טענה מספר 2 אני רק אומר ש- Two wrongs don't make a right. שתי טעויות הן לעולם לא "צדק". זו הסתכלות מעוותת על הדברים ועל המונח "צדק". שתי טעויות הן אי-צדק כפול. מכופל. בריבוע. הכל, רק לא "צדק". ולכן גם בחרתי במודע שלא להתייחס לשער השני של מלאגה. כי זה שהיו עוד טעויות במשחק לא משנה את העובדה שבסופו של דבר, במהלך האחרון, המשחק הוכרע על טעות שיפוט, שהייתה יכולה להימנע אם ניהול משחק הכדורגל לא היה כל כך נחות.
אני אחזור על הנקודה האחרונה: המשחק הוכרע בסיום על טעות שיפוט קריטית, שהייתה יכולה להימנע אם ניהול משחק הכדורגל לא היה כל כך נחות.
העובדה הזו עומדת בעינה. וזה לא משנה שהיו טעויות עוד קודם (והיו. לשני הצדדים). לכן בכוונה לא התייחסתי לשער השני של מלאגה, כי הוא לא משנה את העובדה המרכזית. נכון, גם השער הזה הוא חוסר צדק, ונכון – גם הוא היה נמנע אם ניהול הכדורגל לא היה כל כך נחות. ומכאן – הוא רק מוסיף את הטענה שלי, ולא גורע ממנה בשום צורה.
ואני גם אשקר אם לא אומר שחלק מהסיבה שלא התייחסתי לשער השני של מלאגה כדי לראות כמה מהתגובות יתייחסו לזה ויגידו ש"נעשה צדק". ובכן, אכן רבים מכם כתבו ש"נעשה צדק". בעוד מה שבאמת קרה זה "עוול כפול". ועוול כפול הוא לא צדק.
טענה שלישית שעלתה בתגובות מתייחסת לזה שמלאגה היא קבוצה קטנה ואיפה היינו במקרים אחרים, שדברים דומים קרו לטובת לקבוצות גדולות יותר. ובכן, אני יכול לדבר רק בשם עצמי ולומר שזו ממש לא הפעם הראשונה שאני מתייחס לנושא. לא באתר ולא בפייסבוק. ואני יכול לדבר בשם עצמי ולומר שמיד כשנגמר המשחק ההוא של צ'לסי וברצלונה, שראיתי אותו מהבית, התקשרתי למערכת האתר ושאלתי אם הם מתכוונים להתייחס בכותרת הראשית לשוד של השופט בסטמפורד ברידג'. ככה שאת הקרבות האלה אני מנהל, ברמה זו או אחרת, כבר הרבה זמן. אבל כנראה שלא מספיק.
