אנרגיות חיוביות
עם מאזן של 15 ניצחונות ו-20 הפסדים, כולל חמישה הפסדים רצופים ומקום 11 במערב החזק, מצבה של לייקרס בכי רע, זה ברור. וגם סדרת פציעות לא עוזרת. ובכל זאת, בקבוצה הזו יש הרבה יותר כישרון מאשר ביוטה או בפורטלנד, שתי קבוצות שמקדימות אותה כרגע במרוץ לפלייאוף.
למרות הצרות, ההתקפה נראית בסדר. לייקרס קולעת קצת פחות מ-103 נקודות למשחק, מעט פחות מסן אנטוניו, מיוסטון, ומשתי הפיינליסטיות משנה שעברה, אוקלהומה סיטי ומיאמי. קובי נותן עונת קריירה בגיל 34 עם אחוזים מעולים, ונאש עושה את זה קל יותר לכולם.
אז למה בכל זאת לייקרס תהיה חייבת איזו ריצה או שתיים עד סוף העונה הסדירה רק כדי להשתחל לפלייאוף? התשובה, וזה לא מפתיע כשמדברים על קבוצה של מייק ד'אנטוני, היא הגנה. זה מוזר, בתחילת העונה תחת מייק בראון ההגנה הייתה טובה וההתקפה קרטעה, אבל הרבה השתנה מאז בסטייפלס סנטר.
ועדיין, ללייקרס יש בצבע את מי שהיה שלוש פעמים שחקן ההגנה של השנה (דווייט הווארד), וגארד שהיה תשע פעמים בחמישיית ההגנה (קובי). אז מה היא בכל זאת הבעיה? ראשית, בגילו, קובי כבר לא מסוגל לשמור על רכזים או להיות סטופר הגנתי למשך 30 דקות לערב. וזה משהו שטוענת לכתר חייבת. למיאמי יש את שיין באטייה, לת'אנדר את טאבו ספלושה וב-2011 את שון מריון מילא את המשבצת הזו בדאלאס. אז מניין תבוא הישועה? ובכן, התשובה פשוטה: ממטה וורלד פיס.
וורלד פיס, בעצמו שחקן ההגנה של השנה בעבר (2004), אמנם נאבק ברגליים וידיים שאינן זריזות כבעבר, אבל אגרסיביות ונחישות עדיין יש בו בכמויות. בצד ההתקפי הוא כבר מזמן התקבע על התפקיד שלו, והעונה גם חזר לקלוע מעבר לקשת. אבל ההגנה היא העניין כאן, בזה הוא חייב להיות האיש שנותן את האקסטרא לקבוצה ומשתק את הכוכבים של היריבות בעמדות החוץ, גם אם מדובר ברכזים.
אבל יש משהו נוסף שוורלד פיס בהחלט יכול לעשות – להנהיג. כן, דווקא הוא. בשבועות האחרונים לייקרס נראית כמו קבוצה כבויה שלא ממש רוצה לשחק ולנצח (פרט לחמש הדקות האחרונות מול הספרס). קובי, כתמיד, לוקח אחריות ברגעים החשובים והוא המנהיג הבלתי מעורער, אבל עסוק ברטינות וריבים, נאש עוד חדש בעסק, גאסול מתחבא, הוואד מעולם לא היה כזה. אבל וורלד פיס? הוא יכול להנהיג בדרך אחרת. להדביק אנשים בטירוף שלו. הוא יכול וצריך לנתב את האנרגיות שלו כדי להכניס טירוף בחבריו לקבוצה ופחד בשחקני היריבה. לצעוק לקהל אחרי שלשה, להשתגע כשהחברים שלו לא שומרים בהגנה. התפקיד הזה תפור עליו. והלילה, בסטייפלס סנטר מול כל האומה האמריקאית ב-ESPN, כשקווין דוראנט וראסל ווסטברוק בצד השני, זה יופי של זמן להתחיל להיכנס לדמות.
כבוד למבוגרים
משחק הווילד קארד בשבת האחרונה בין גרין ביי פאקרס למינסוטה ויקינגס היה עוד ערב מוצלח במיוחד לקבוצה של מייק מקארתי. ארון רוג'רס היה מדויק כמו תמיד וגם משחק הריצה הראה שהוא יכול להיות חלק לא קטן מהפלייבוק. אבל בין צהלות השמחה והפרצופים המחייכים, הסתתר לו שחקן אחד, שהחגיגה הזו הייתה קצת עצובה בשבילו. כי זו כנראה הייתה הפעם האחרונה שאוהדי הפאקרס ראו את אחד השחקנים האהובים עליהם אי פעם על המשטח בלמבאו פילד. ולא, זה לא שרוג'רס עובר בטרייד או משהו.
השחקן הזה הוא דונלד דרייבר, והוא התופס הטוב בכל הזמנים של הפאקרס עם מעל 10,000 יארד בקריירה, כולם בירוק-צהוב. כבחירת סיבוב שביעי של הפאקרס עוד ב-1999, הוא התעלה על כל הציפיות שהיו ממנו אז: שלוש הופעות באולסטאר (2002, 2006, 2007) ומעל 1000 יארד ב-7 מתוך 14 עונות ב-NFL. אז נכון, כשאתה מצליח להישאר בריא ובקבוצה אחת כל הקריירה, שבירת שיאי מועדון זה הישג מרשים אבל בעיקר עניין של זמן. אבל במקרה של דרייבר, השיאים והמספרים הם רק חלק קטן מהסיפור.
באזור גרין ביי, דרייבר הוא אגדה, אישיות עצומה שמסמלת הרבה דברים מעבר להיותו שחקן פוטבול מצליח. דרייבר מגיע מרקע קשה במיוחד, אביו בילה זמן בכלא ואמו בקושי הצליחה לפרנס את המשפחה. דרייבר נאלץ למכור סמים ברחובות יוסטון בה גדל, והעביר לא מעט לילות ברחוב או במשאית. למעשה, חסר בית. אבל עוד כשהיה נער צעיר הבין דרייבר שבמציאות הזו, האפשרויות שעומדות בפניו הן כלא או מוות, או שניהם. לא בדיוק מה שדונלד תכנן לעצמו. "אני הולך להגיע לשם", אמר לאחיו יום אחד, "אני הולך לעשות משהו שאף אחד במשפחה הזאת לא עשה. אני הולך לעשות מעצמי משהו". אמר, ועשה.
גם כיום, מרחק שנים רבות ומליונים דולרים, דרייבר לעולם לא שכח מאיפה הוא הגיע. הוא תורם לכמה וכמה ארגונים, ביניהם בית חולים לילדים בוויסקונסין. הוא גם הקים עמותה שעוזרת לילדים חסרי בית ומספקת להם מסגרות וחינוך טוב. על הדרך, דרייבר גם הפך לסלב לא קטן, הוא כותב ספרי ילדים, מנחה תוכנית ספורט ואפילו זכה בעונה האחרונה של רוקדים עם כוכבים.
אבל העונה, אחרי שפתח ב-150 משחקים ב-10 שנים, הפך לשחקן שולי, פתח רק במשחק אחד, ושותף רק באחד מאז שבוע 10. וגם כשכבר עלה למגרש זה היה לפרקי זמן קצרים בלבד. מתוך כך, דרייבר מצא לנכון להדגיש שהוא לא פצוע. "זה לא האגודל (אותה הוא שבר מוקדם יותר העונה, ת.א), אני בסדר", אמר לעיתונאים. כשנשאל למה הוא לא משחק חזר ואמר: "אני לא יודע. תשאלו אותם. אני לא מצאתי שום סיבה לכך".
גם בלעדיו, לפאקרס יש אולי את קבוצת התופסים הטובה בליגה – ג'יימס ג'ונס, גרג ג'נינגס, ג'ורדי נלסון וראנדל קוב. ודרייבר, שמתקרב לגיל 38, מבין שזה חלק מהעסק. אבל משהו בסיפור הזה לא מריח כל כך טוב. בלי פציעה, בלי הסברים, והוא בכל זאת כמעט ולא רואה מגרש. דרייבר בכלל טוען שהגיע בכושר מצויין למחנה האימונים בקיץ והיה יותר טוב מכולם. וגם אם הוא טועה, והוא היה הכי גרוע במחנה האימונים, לשחקן שנתן כל כך הרבה למועדון, ולעיר בכלל, מגיע לפחות להבין למה הוא לא משחק. למייק מקארתי יש הזדמנות לתת לדרייבר קצת דשא במשחק מול סן פרנסיסקו בשבת, אבל גם אם יחליט שלא, הוא עדיין חייב לפחות ליישר קצת את ההדורים. אנשים כמו דרייבר אסור לקחת כמובנים מאליהם.
לגרד את התווית
כשחושבים על ראנינג בק ב-NFL התכונות הראשונות שעולות לראש הן קשיחות בלתי מתפשרת, כוח טהור, שמתפרצים מתוך אדם המאוהב במשחק, ושלא פעם משחק כדי להתגבר על עבר בעייתי במידה כלשהי. מה שבטוח, פילוסוף, כותב שירה, חובב קריאה ובחור שמתעניין עמוקות בתרבויות זרות הן לא האסוציאציות שקופצות כשחושבים על שחקן NFL, במיוחד על רץ אחורי. וזה רק חלק מהדברים שהופכים את אריאן פוסטר, ה-RB של יוסטון טקסאנס, לכל כך מיוחד.
פוסטר, שיפגוש ביום ראשון עם הקבוצה שלו את ניו אינגלנד פטריוטס למשחק בסיבוב השני בפלייאוף, הוא סיפור קלאסי של מישהו שתמיד זלזלו בו, והפך את זה לדלק שלו. כשטען כילד שהוא רוצה להיות כוכב ב-NFL, המורה שלו צחקה עליו בפני כל הכיתה. המאמן שלו בתיכון אמר לו שהוא לא גדול מספיק. וגם באוניברסיטת טנסי, שנתנה לו מלגה אחרי שנתיים טובות בתיכון וראתה אותו הופך לפוטנציאל לבחירת סיבוב שני בדראפט, ראו אותו נלחש בשנה הרביעית ומדרדר עד למחוץ לדראפט ב-2009. את חבל ההצלה זרקה לו יוסטון, שהחתימה אותו כשחקן אימונים בלבד.
מבחינת פוסטר, "שחקן אימונים" זו רק עוד תווית שצריך לגרד ולהעלים. עמוק בתוך נובמבר 2009 פוסטר קיבל הזדמנות, והוא לקח אותה בשתי ידיים עם טאצ'דאון מול מיאמי בשבוע 16, ובשבוע שאחרי כבר קיבע את מעמדו כ-RB הראשון בקבוצה אחרי שהתעלל בהגנת הפטריוטס עם 119 יארדים על הקרקע ושני טאצ'דאון. ההתקדמות לא נעצרה ומאז 2010 פוסטר הוא בלי ספק אחד הרצים הטובים בליגה, כשהוא שומר על יציבות מרשימה (מעל 1200 יארד וכרטיס לאולסטאר בכל עונה).
בשבת האחרונה הוא הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה עם מעל 100 יארד בריצה בכל אחד משלושת משחקי הפלייאוף הראשונים שלו. אבל המבחן הגדול ביותר עוד לפניו: לקחת את הקבוצה על עצמו גם בפלייאוף. נכון, לטקסאנס יש שני פליימקרים מהשורה הראשונה בדמות ג'יי. ג'יי וואט בהגנה ואנדרה ג'ונסון בהתקפה, וגם קוורטרבק מעל הממוצע עם מאט שוב, אבל למרות זאת, הקבוצה הזאת צריכה להיות של פוסטר. וזה מתחיל במשחק מול הפטריוטס, כי אחרי הכל, הדרך הטובה ביותר לעצור קוורטרבק על בדמות טום בריידי היא לשלוט בשעון ובכדור ולהשאיר אותו מחוץ למגרש. כדי לעשות את זה, יוסטון תהיה חייבת לקבל תפוקה קבועה מאריאן פוסטר במשחק הריצה. ומה יקרה אם ייכשל? זה רק יעזור לו להציב לעצמו מטרה לשנה הבאה. ועד אז, הוא יחזור לספרים, לתרומה לקהילה, לכל מה שהופך אותו למי שהוא – על ומחוץ למגרש.
