כל הדיבורים האלה לא עשו לי את זה אף פעם, הם מעוררים בי בחילה עכשיו. קובי הייטרז, קובי לאברז זה הכל קשקוש. זה תמיד היה, עכשיו יותר מתמיד. ההשוואות המטופשות למייקל נגמרו? אפשר לצאת? כשקראתי את כל ההשוואות האלה, בלתי נמנעות ככל שיהיו, כעסתי. הפיקסציה של קובי על מייקל אולי קיימת אבל בלי ספק הועצמה מלחץ הקהל, העורכים, השכנים. מן הסתם כדי לייצר עוד עניין וגם כי אנשים זה אנשים, ותמיד ידברו שטויות.
ההשוואה הזו הביאה איתה המון שנאה וכעס על קובי, מצד אחד זה טוב - הרי אתם לא רואים אנשים כועסים על ג'ו ג'ונסון, למי אכפת. אם קובי מעורב בדיון הזה כנראה שאנשים חושבים שהוא בסביבה של מייקל, או שהיה לו פוטנציאל להיות בסביבה ואת זה אי אפשר להגיד על 99.9% מהשחקנים בליגה. לעיתים חשבתי שכועסים עליו כי לא מימש, או לא מימש כמו שראוי היה. שלא שיחק כדורסל כמו שצריך. ואולי אין דבר כזה "ג'ורדן הבא", אולי יש "הבא-שיושווה-לג'ורדן-ויפסיד", וזה היה בריאנט לאורך כל הקריירה הארוכה שלו (17 שנים, חצי מחייו בראיינט הוא סופרסטאר NBA, תחשבו על זה שנייה). הדיון הזה "ג'ורדן - בראיינט", ראוי, נכון, מתאים, מכובד, תרבותי ככל שיהיה (הוא לא היה כזה) הפסיק להיות מעניין.
לפני כמה שנים, אמרתי לחבר שלא מת עליו שכל הדיבורים האלה, ג'ורדן כן או לא, מיותרים בעיני. "עוד כמה שנים לא יהיה קובי וגם אתה תתגעגע" אמרתי אז, "כדאי להעריך אותו בזמן שהוא פה כי גם אם הוא לא מייקל, כזה לא נראה עוד הרבה שנים". זה היה רגע נדיר של בהירות מצידי, ומאותו רגע השתדלתי בעצמי לעשות בדיוק את זה, להתעלם מהדיון המקושקש הזה, לחסום את הניסיונות להוכיח לכאן ולכאן, לקחת את הויכוח המיותר הזה ג'ורדן כן-או-לא כמחמאה עבורו. כועסים עליו כי הוא "קרוב".
הרבה דברים לא ברורים עכשיו ואנשים שואלים את עצמם הרבה שאלות: איך יתאושש, כמה מהר יוכל לחזור, לאן בכלל יחזור, איזה כדורסל יוכל להציג. אבל אם להשתמש במילים של קובי עצמו - "באמת? זה מה שאתם שואלים עכשיו?". מתברר שיש לנו איזה 9-6 חודשים, אז למה שלא נדחה את השאלות האלה קצת ובמקום זה נעצור וננסה להעריך ששחקן עצום כזה, על כל מגרעותיו, שייתכן ולא נראה עוד בימי חיינו. עד כדי כך. נסו לדמיין ליגה בלי קובי, עכשיו תפסיקו - זו המציאות.
השחקן המופלא הזה, שלקח את הכל לקצה, שמתח את הגבולות של עצמו, של הגיל, של הגוף, שלא ויתר לאף אחד ויותר מכל לעצמו, היה בעיני הקשר האחרון לדינוזאורים הגדולים של פעם, חוליה מקשרת בין אגדות שלא ראו מקעקע מימיהן לאגדות-לעתיד שמעולם לא ראו עדשה במשקפי ההיפסטרים שלהן. בעיני הוא שייך לדור ההוא, הישן, זה שהמשחק אצלו לפני הכל. כואב הלב, פשוט כואב.
אומרים עליו שהוא לא "likeable", שאין לו חוש הומור ושהוא פשוט בנאדם לא נחמד. והתמונות העצובות של קובי מדדה מהמגרש מהדהדות לי בראש. ואז הראיון עם העיניים הבורקות, שכנראה כבר הספיקו ועוד אולי יבכו, רגע אחרי שהמצלמות יכבו. ואז הוצאת הקיטור בפייסבוק, והתמונה המקסימה רגע לפני הניתוח. ואז אני חושב, שאולי לא הכל רע, שאמנם הוא ואנחנו איבדנו שנה עם קובי וזה נורא נורא נורא עצוב.
מצד שני, למרות הכל, מגיע לו לפרוש עם אהבת הקהל, והטיפול התקשורתי שלו בפציעה הזו עד עכשיו הוא לא פחות ממושלם, והאהבה תבוא, אם היא עוד לא הגיעה. מגיע לו שיחכו לו שיחזור, שיספרו את הימים, שיעצרו את השידורים. מגיע לו קאמבק עצום ומרגש. מגיע לו סטנדינג אוביישן בכל ארנה ברחבי הליגה. אני מדמיין אותו, עם המדים הצהובים, והקהל בסטייפלס, והוא עולה לפרקט והקהל שואג, והשדרן נשנק, ועשרות מיליונים צופים בטלוויזיה, ורובם שמח מאוד לראות אותו חוזר, ורובם ינצור מעתה כל רגע של קסם, ויודעים מה? רובם אוהב מאוד את קובי.
