בחודשים האחרונים אנחנו שומעים עד כמה היכולת והיציבות של מכבי תל אביב על המגרש נובעת מהדברים הקטנים. "תשים לב איך הם עושים את החימום לפני המשחק ובמחצית, ובמיוחד שים לב לזה שאחרי משחקים הם חוזרים למגרש לשחרור או עוד כמה ריצות בשביל אלה שלא שיחקו", הסביר לי חבר קרוב, שאירח אותי במשחק אתמול. ואם אפשר לייחס הצלחה אחת גדולה לכמה דברים קטנים על המגרש, אז אפשר ורצוי לעשות את זה גם מחוץ למגרש, ליציעים.
ועל המשקל הזה, סדרת החינוך הקצרצרה שאותו אוהד א' העביר לאוהד ב' אתמול ביציע של מכבי, היא משהו אחד, קטן, שלפחות לגבי ליל אמש ביפו סימל הצלחה גדולה. כי זה לא היה רק האופן בו אוהדי מכבי הגבילו את עצמם בכל הנוגע לשירי נאצה לטועמה בעקבות מוצאו (ואם זה כי הם חוששים מעונש או כי בעצם יש להם בקבוצה שחקנים ממוצא דומה, זה לא משנה כרגע); זו גם העובדה שממקום מושבי, ממש לא רחוק מהיציעים האדומים, לא שמעתי ולא ראיתי שום אזכור של השואה (ואם זה כי הם חוששים מעונש או כי אנחנו רגע לפני יום הזיכרון לשואה, גם זה לא משנה כלל נכון לעכשיו); וזו גם העובדה ששני הקהלים, שבדקות הארוכות לפני עליית השחקנים בעיקר שרו זה כנגד זה, בילו את מרבית דקות המשחק בעידוד השחקנים שלהם, במקום בברכות ואיחולים כאלה או אחרים לצד השני.
בשורה התחתונה, שני הקהלים – הכמות המצומצמת והאיכותית של הפועל (כי מכבי אירחה), מול המאסה הרעבה והשמחה של מכבי – סיפקו אתמול תצוגת עידוד נהדרת, מלבבת. ובכן, פשוט מעודדת. תצוגה שגורמת לך לחשוב לרגע על שחקן כמו ראדה פריצה. בחור ששיחק בבונדסליגה ובפרמייר ליג ובצ'מפיונס ליג, ועכשיו מוצא את עצמו בלבנט, מכדרר ובועט במגרשים דלים ברחבי מדינת ישראל. מה הוא חשב לעצמו לפני כמה חודשים כאשר חתם במכבי תל אביב? האם, בגיל 32, הוא הגיע מבחינתו לפנסיה מוקדמת? (לפי איך שהוא משחק, ממש לא). האם אחרי כל מה שהוא עבר בקריירה, הוא התבאס על הסוכן שלו, שזה הדבר הכי טוב שהוא הצליח למצוא לו? אני, בתור לא-חובב-כדורגל-ישראלי, קצת מתפדח בשביל שחקנים שכאלה. אבל כשהוא שיחק אתמול כדורגל מול תפוארה כמו זו שהקהלים של מכבי והפועל תל אביב סיפקו לאורך שלוש שעות, אני בטוח שכל חשש או ספק שהיה לו, התפוגג לפחות למשך הזמן של המשחק. זה כבר הדרבי התל אביבי השני שלו, ואין לי ספק שהחווייה הזו היא משהו שהוא יזכור גם אחרי שייפרוש.
כדי לדעת את כל זה, כדי שאוכל לשבת פה ולכתוב לכם עד כמה נהניתי אתמול ממשחק כדורגל של ליגת העל הישראלית, הייתי צריך להיות שם. מה שהביא אותי לשם, כאמור כאורחו של חבר שהיה לו כרטיס נוסף, היה רצף של אירועים שהתרחשו בשבועות האחרונים. זה התחיל בהצגת שקופית הרכב נבחרת ישראל בכדורגל, רגע לפני שריקת הפתיחה ברמת גן למשחק מול פורטוגל, כשבאותה השנייה התאהבתי מחדש בנבחרת. ונמשך בסטטוס-פייסבוק לוחמני וציני שכתבתי אחרי המחצית השנייה של "משחק העונה" מהמחזור הקודם, כשספרתי בעצמי כ-10 דקות בלבד של כדורגל נטו במחצית השנייה של המשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה.
הזיג זג הזה שלי, בין הרגשות המחודשים ששבו ועלו ביחסים ביני לבין נבחרת ישראל בכדורגל, לבין הטינה והבוז שאני עדיין רוכש, באופן די בסיסי ומובנה, לכדורגל הישראלי בכללותו, גרם לאותו חבר להודיע לי שאני צריך חווייה מתקנת עם הכדורגל שלנו. אז הוא לקח אותי לדרבי. והאמת היא, שאני הייתי בטוח שהוא לוקח חתיכת צ'אנס.
אחרי הכל, בדרבים התל אביביים בהם הייתי אמנם תמיד יצאתי עם כמה זכרונות, אבל רובם היו דברים כמו שקית גרעינים שמושלכת על שחקן, או שחקן מבצע בעיטת נינג'ה באוהד על הדשא. היו גם מכוניות שהיו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ובאופן כללי המון דחיפות, טינה, כעס, גועל. וגם לא מעט כדורגל גרוע. לזה, חשבתי לעצמי, הוא רוצה לקחת אותי בתור חווייה מתקנת?
ובכן, כפי שאתם יכולים להבין – הוא פגע בול. אמנם, על הדשא התנהל קרב ממש לא שווה כוחות בין קבוצה עליונה שבאה לשחק כדורגל של שליטה בכדור, לבין קבוצה נחותה שמראש הגיעה כדי להתבטל ולבנות על שער במתפרצת או במצב נייח. אבל גם שם אפשר היה לראות לא מעט כדורגלנים עושים לא מעט פעולות נכונות, יפות, חכמות, של כדורגל. זה לא משהו שיש לזלזל בו.
אבל מה שקרה על הדשא, לפחות מבחינת המאבק בין הקבוצות או מבחינת רמת הביצוע וההוצאה לפועל של הקבוצות, ממש לא היה הסיפור המרכזי מבחינתי, וזה גם ממש לא מה שאני אקח איתי מהחווייה של אמש – שמהרבה בחינות כן הייתה מתקנת. מצאתי חנייה בקלות (נכון, הודות לוותק של שועל הקרבות שאירח אותי, אבל בכל זאת), נכנסתי בנקל לאצטדיון, התפעלתי שוב מיופיו של בלומפילד המשופץ, וכרגיל באצטדיון הזה, ישבתי במקום שזווית הראייה ממנו מצויינת.
שמעתי, כאמור, את הקהלים עסוקים קצת זה בזה, אבל עוברים ל-90% עידוד ברגע שהקבוצות שלהם עלו למגרש. לא ראיתי דחיפה אחת, גם לא בתור במזנון. וכן שמעתי אוהדים מגבילים את עצמם כשזה מגיע לגזענות או אזכורים של השואה. מזג האוויר היה מצויין, וגם המחזה של אלפי אוהדי מכבי לא הולכים הביתה גם 35 דקות אחרי שריקת הסיום כדי להודות לשחקנים ולצוות האימון לא היה שגרתי. אפילו הסמבוסק מעבר לכביש היה מעולה והזליגה לאיילון עברה חלק. מה עוד אפשר לבקש מערב של כדורגל?
ובכן, שזו לא תהיה אחיזת עיניים. שיהיה לנו בכדורגל יותר מאשר רק תפאורה יפה בדרבי התל אביבי. שזה לא יסתכם רק בזה. שלא נלך אחורה. שנבנה על זה הלאה. שזה לא יהיה ערב חד פעמי. אפשר, וצריך לבקש – ולדרוש – מכל הקהלים לנהוג כך, כל הזמן, לא רק כשגם להם יש שחקנים ערבים, או כשיום השואה מעבר לפינה. לבקש – ולדרוש – מכל המנהלים והאחראים שכל האצטדיונים בליגה הבכירה יהיו נגישים ונקיים.
לצפות מכל הכדורגלנים שלנו לעבוד קשה, למלא הוראות טקטיות ולהעריך כראוי את מזלם הגדול שאיפשר להם לעסוק בספורט כמקצוע – לא רק כשזה דרבי, ולא רק כשצוות האימון שלך הוא חבורת מומחים, מקצוענים ותותחים שהגיעו מחו"ל. ולצפות מכל מי שמנהל כאן את הכדורגל שלא יתבייש לבקש עזרה מבחוץ, ושידע לתת את הזמן והכבוד הראוי למי שמגיע מבחוץ כדי לעזור לו. לא רק אם מנצחים ורצים לאליפות. אתם לא רואים את האמריקאים בעמק הסיליקון או מערכות ביטחון ברחבי העולם מתביישים לבקש עזרה מישראלים, נכון? הכדורגל גם הוא ענף גלובאלי, ואימוץ שיטות וערכים מבחוץ הוא בסיסי ונחוץ. בכל הרמות.
אז כאן, הדברים האלה עוד לא קורים על בסיס קבוע. רחוק מכך. לכדורגל שלנו יש עדיין אינספור תחלואים נוראיים שבאמת הופכים אותו רוב הזמן למוצר לא ראוי למאכל אדם. הוא מנוהל ומאומן ומשוחק רוב הזמן ברמה חובבנית, על ידי אנשים שלא ברור למה הם מקבלים את כל המשאבים ותשומת הלב שהם זוכים להם. אבל לא הכל שחור. וכשיש קצת אור, זה אמנם הכי קל פשוט לכבות אותו, אבל מה שבאמת צריך זה לפזר אותו. ואתמול בערב אפשר היה לראות הבהוב אחד שהתחזה נצנוץ חשוד. אסור לתת לו לעבור בלי שום דבר.
