ככל שחשבתי יותר על המריבה בין קווין גארנט לכרמלו אנתוני, הבנתי שאני מתחבט בין שתי דרכים להגדיר אותה: "אחת יותר מדי", ו"נחוצה".
ב"אחת יותר מדי" הכוונה שלי היא לקווין גארנט. כבר הרבה מאוד שנים שהוא מסתובב בליגה עם פרצוף קשוח, אבל תדמית של מזוייף. הטראש טוק המוחצן, מחיאות הכפיים המופגנות, הבעות הפנים המוחצנות – הכל נראה אצלו קצת כמו משחק, קצת חלול, סוג של "תחזיקו אותי".
וכאילו כדי להשלים את תדמית "הקשוח המזוייף", הוא דאג לתבל אותה לאורך השנים בהתנהגויות שאין דרך אחרת לקרוא להן מלבד "מלוכלכות". ואסור לבלבל בין לכלוך שהוא תוצאה של אגרסיביות יתרה, לבין לכלוך שהוא תוצאה של זיוף, של מישהו שמנסה להיראות קשוח אבל הוא לא באמת, של מישהו שמנסה לזייף קשיחות ומדי פעם מתפלק לו משהו שהוא פשוט, איך נאמר? מלוכלך.
אצל גארנט אנחנו זוכרים את המקרים של המכה לאזור הזכרי של צ'אנינג פריי, וגם את הדברים ש(לכאורה?)אמר לצ'רלי וילנואבה – שסובל ממחלה בגינה אין לו שיער על הפדחת והפנים, ולפי הטענה שמע מגארנט את הכינוי "חולה סרטן" בעקבות מראהו. והיו עוד כמה וכמה מקרים שעזרו להזין את התדמית המלוכלכת, שכאמור משלימה בצורה טבעית את הקשיחות המוזייפת.
המקרה הנוכחי, של הריב מול מלו, מגיע כשגארנט כבר בן 36, אלוף, אחד שהרוויח את הכבוד שלו בליגה, שמקומו בהיכל התהילה מובטח. ולכן זה נראה כל כך מיותר, כל כך לא במקום. כי זה לא שגארנט הסתפק בדחיפות ובדיבורים על המגרש, הוא גם – לפי הדיווחים הרבים – אמר למלו משהו מאוד מגעיל על אשתו להלה ואסקז. משהו – שבדומה למלים לווילנואבה ולמכה לפריי – פשוט עובר את הגבול. משהו שלא עושים. קצת כמו המלים של גיא פניני ליונתן שולדברנד. יש טראש טוק, וגארנט עובר בו את הגבול. אפילו בין ילדים יש את הכלל, "בלי לערב הורים". אבל אצל גארנט אין גבולות – לא המקום הרגיש שיש לגברים בין הרגליים, לא מחלתו של אדם, לא אשתו של עמית למקצוע.
ולכן זה מגעיל מכל כך הרבה סיבות, וכאמור, בהתחשב במעמדו של גארנט, גם נראה כל כך מיותר. בשביל מה הוא צריך את זה? התדמית במקומה מונחת, גם כל יתר הסופרלטיבים, התארים האישיים והקבוצתיים, מקומו בהיסטוריה. אז למה?
וזה הוביל אותי שוב ושוב להגדרה השנייה שכל הזמן מזמזמת לי בראש: כי זה נחוץ. לא לגארנט. לקבוצה. לסלטיקס. תגידו מה שתגידו על גארנט, מדובר בשחקן מאוד קבוצתי, באדם שלוקח את תפקיד המנהיג ברצון וממלא אותו בצורה אקטיבית עם דיבורים, ובצורה פאסיבית עם דוגמא אישית. אחד שלא מפחד להקריב למען הקבוצה. וככל שאני חושב על זה יותר, זה נראה לי כמו עוד מקרה בו גארנט "ספג אחד בשביל הקבוצה".
נכון שזה נראה מוזר לומר "ספג" על מישהו שדחף וקילל וטינף את הפה שלו כנגד שחקן אחר, אבל הכוונה כאן היא לביקורות וההשמצות שגארנט מקבל מאז המקרה. אם לשפוט על פי תגובות הפרשנים והאוהדים ברשתות החברתיות, גארנט איבד לא מעט מהכבוד שלו בעקבות הדברים האלה. אפילו מקרי העבר עם וילנואבה ופריי, שנשכחו לו קצת – עלו שוב בזיכרון. ובאמת שהדברים שאמר למלו על אשתו של כוכב הניקס היו מאוד מאוד מלוכלכים ומבישים.
ואין שום ספק שגארנט ידע שהביקורות החריפות יבואו. הוא היה שם, הוא כבר עבר את זה. אבל הוא עדיין הלך על זה. עכשיו, שיהיה ברור: אני לא מתייחס לעצם אמירת המשפט בנוגע לאשתו של מלו כאל מהלך מתוכנן להפליא של גארנט. בכלל לא. אני מאמין שהוא נאמר בלהט הרגע וכי גארנט הוא אדם שלא בדיוק יודע את הגבולות (כמו שהוא כבר הוכיח בעבר). אבל אני כן מייחס מחשבת תחילה לכל מה שקרה שהוביל לאותו הערב, ולכל מה שקרה במשחק עצמו, לכל האווירה החמה במדיסון סקוור גארדן – שגארנט היה מיוצריה ומלביה.
גארנט יודע שלסלטיקס שלו אין עוד יותר מדי זמן ושחיי המדף שלהם כמועמדת לאליפות מתקרבים מאוד לתאריך התפוגה שלהם. וכשהסלטיקס הזקנים מדממים, הזאבים האחרים מריחים את הדם. לברון הריח אותו במשחקים 6 ו-7 של גמר המזרח האחרון, אטלנטה ואינדיאנה מריחים אותו כבר זמן מה. ועכשיו יש גם את החבר'ה האלה ממנהטן, שהדברים סוף סוף מתחברים להם אז הם מרשים לעצמם להסתובב בליגה עם חזה נפוח ולהתייחס לעצמם כאל מועמדים לגיטימיים לזכות במזרח.
גארנט, שחקן עם גאווה, ידע שזו הזדמנות להשבית קצת את השמחה הזו. עבור אחד המנהיגים של קבוצה שסוחבת את דגל ה"סלטיק פרייד", ושל קבוצה שמצאה את עצמה בתחילת 2013 במאזן 17:14, גאווה היא עניין רגיש עכשיו. היא נפגעה בעונות האחרונות, נפגעה בהפסד להיט, נפגעה מהעזיבה של ריי אלן לאותה מיאמי בדיוק. ונפגעה מהמאזן של הקבוצה. ולשחקן ואדם כמו גארנט יש בעיקר דרך אחת שהוא מכיר כדי להשיב את הגאווה: להגביר ווליום, להזריק אנרגיות ואינטנסיביות, לחמם את האווירה.
ומבחינתו, אין מקום מתאים יותר מאשר המדיסון סווקר גארדן כדי לעשות את זה. בניו יורק, כשכולם רואים, באולם הכי מפורסם בארה"ב, מול אחת הקבוצות הכי טובות בליגה, מול הזאב החדש (כי "צעיר" זה לא משהו שבאמת אפשר לומר על הניקס של העונה), שרוצה את הבכורה בלהקה. ובכלל, משחק בין הניקס לסלטיקס תמיד נראה כמו מאבק יוקרתי (גם אם היו הרבה שנים שזה היה רחוק מלהיות משהו כזה). האולם, המדים, הלוגואים, השמות. שתים משלוש הקבוצות המקוריות של הליגה (לצד הווריורס), והיחידות שנותרו כל השנים האלה באותה עיר.
בהתאם, המשחק אכן היה חם. אמנם השופטים ניסו להחזיק את הקבוצות קצר עם שריקות לעבירות גבוליות לפול פירס ולמלו עצמו בשלבים מוקדים, אבל ככל שהתקדם המשחק השופטים התירו את הרסן, ואפשרו לצדדים להתכסח. יכול להיות שזו לא הייתה החלטה נבונה מצידם, אבל זה אפשר לגארנט ללכת עד הסוף עם הצורך שלו להזריק אנרגיות, להגביר את האינטיסיביות, לחמם את האווירה. ויותר חשוב מכל: להוכיח נקודה. לניקס. בבית שלהם. מן "אנחנו לא ניעלם בקלות" שכזה.
וחשוב לציין, כי יכול להיות שכמה אנשים פספו את זה בשבוע האחרון, אבל המשחק הזה היה רק המערכה השלישית בתסריט שגארנט בנה לעצמו בראש רק לפני שבוע. כי אחרי ההפסד לממפיס ב-2 לחודש, גארנט הסתכל על הטבלה, וראה שהסלטיקס שלו כאמור עם שלושה ניצחונות מתחת ל-50%. אחר כך הוא העיף מבט אל לוח השנה, ומה שהוא ראה הטריף אותו כמו שיריעת הבד האדומה מטריפה שוורים: ב-4 בינואר הוא ראה משחק ביתי מול אינדיאנה, ב-5 משחק באטלנטה וב-7 משחק בניו יורק. מצד אחד – זה יכול להיות השבוע שיגמור את העונה של הסלטיקס, עם שלושה הפסדים לשלוש יריבות ישירות שלהם על הדירוג בצמרת המזרח וצניחה למאזן באמת משפיל. מצד שני – זה יכול להיות השבוע שיכניס את הסלטיקס לעניינים, שיחזיר אותם לתודעה.
אז זה התחיל עם פירוק ב-19 הפרש של הפייסרס, המשיך בניצחון משכנע באטלנטה ערב אח"כ, ונגמר עם סימן הקריאה במדיסון סווקר גארדן. וכך, בשבוע אחד, הסלטיקס לא רק חזרו למאזן מאוזן (17:17), אלא גם עשו את זה בצורה הכי הצהרתית שאפשר היה. המשחק בגארדן היה ההזדמנות של גארנט לא רק לתת אגרוף, אלא גם להשאיר סימן. ואתם מכירים את גארנט – הוא לא אחד שיבחל באמצעים כדי להשיג את מה שהוא רוצה. עכשיו גם לה לה יודעת.
