סרטים דוקומנטריים מצטיינים בהתבטאויות אמיצות מצד המרואיינים, בצילומים נדירים ובאמירה חדשה ומשמעותית. אני מרשה לעצמי להניח שבקהילת הקולנוע, סרט דוקומנטרי שחסר בו אחד משלושת המרכיבים יזכה לתגובות צוננות מצד המבקרים. אבל מצפייה ביותר מ-30 סרטי ספורט דוקומנטריים ב-3 השנים האחרונות, אני יכול להגיד שמבחינתי - מזווית הראייה הלא מלומדת שלי - בתת הז'אנר הזה של ספורט-דוקו, מספיק לפעמים אחד משלושת הרכיבים האלה כדי לייצר 60 דקות מהנות מאוד. בסרטים כמו "פאב פייב" ו-Unmatched (על היריבות בין כריס אברט למרטינה נברטילובה) מספיקה הכנות של הדוברים בסרט. בסרט כמו "מוחמד ולארי" אלה הצילומים הנדירים שהופכים אותו לצפיית חובה.
סרט כמו "ג'ורדן ריידס דה באס", שמייקל ג'ורדן עצמו לא מתראיין אליו ושלא מפיל אותך מהכסא בקטעי וידאו או תמונות נדירות, מצטיין בזכות האלמנט השלישי: אמירה ייחודית, משמעותית, מגובשת, חדשנית, מגובה וחשובה, והיא: ג'ורדן של אחרי חוויית הבייסבול הוא לא ג'ורדן של לפני חוויית הבייסבול.
מייקל ג'ורדן של 93' - זה שפרש בפתאומיות, כשהוא בשיא הצלחתו, קצת לאחר רצח אביו, ובצל שמועות על קשרים להימורים ותיאוריית קונספירציה שהליגה בכלל השעתה אותו - היה Bad team mate, בהרבה מובנים. שחקנים צעירים, לא מוכחים או קצת חסרי ביטחון שנאו לשחק לצידו, וזו הייתה המנהיגות הנפלאה של פיל ג'קסון, האופי הנוח של סקוטי פיפן ובניית הקבוצה הנכונה של ג'רי קראוס, שאיפשרה לקבוצה ההיא להתלכד סביב מייקל בדרך לשלוש אליפויות רצופות.
מייקל של 96' אמנם עדיין היה השחקן הטוב בעולם, עדיין היה אלוף, עדיין היה "רוצח" במובנים של כדורסל, ווינר חסר מעצורים. וכמו מייקל של 93', גם בו בערה אהבה עזה לאביו, למרות שב-96' כבר היה יתום.
אבל אלמנט קריטי ומרכזי אחד מרכזי כן השתנה: מ-96' והלאה, עד שפרש בפעם השלישית והאחרונה ב-2002, מייקל ג'ורדן היה חבר טוב לקבוצה. הוא כבר לא היה אחד שמושך את האחרים רק בזכות דרייב מטורף להצלחה, רצינות בכל אימון, דוגמא אישית וגם צעקות ואלימות מילולית (ולעתים, כך מספרים, אף פיזית). פתאום הוא היה מתחשב ביותר. פתאום הוא הרשה לעצמו לעצור ולתקן טעויות של חברים באימונים. לא רק לרטון ולהטביע עליהם.
לא, זה לא שהוא הפך לטים דאנקן. הוא עדיין היה מגיע לכל אימון כאילו הוא צריך להוכיח מחדש את גדולתו. הוא עדיין היה דורש את המקסימום, ואז עוד קצת, מכל שחקן, בכל אימון, בכל משחק. ועדיין היו כאלה שקמלו תחת העול הזה. ג'ורדן לא השתנה במהות שלו, גם לא בסגנון. אבל הוא כן השתנה בשוליים. הוא הפך פחות מרושע כלפי חבריו לקבוצה. הוא התעגל בפינות. ובקבוצה מבוגרת ומתבגרת, שהייתה חייבת לשלב גם רגליים צעירות (של שחקנים פחות מנוסים ויותר חסרי ביטחון), שהייתה חייבת לספוג לתוכה את האישיות של דניס רודמן, שהייתה חייבת להוציא את המקסימום מדמות מורכבת כמו טוני קוקוץ' - ליכולת של ג'ורדן להנהיג את החבורה הזו בצורה פחות עוקצנית וקטלנית היה חלק מרכזי בבניית הפרק השני, המופלא והמדהים, של שושלת הבולס הגדולה.
עבורי - ואני יכול להעיד על עצמי שאני חובב הג'ורדן הגדול ביותר שאני מכיר - מדובר במשהו שגיליתי רק בזכות צפייה ב"ג'ורדן ריידס דה באס". לא ידעתי את זה קודם. לא שמעתי על זה קודם. לא קראתי את זה קודם. אף אחד לא אמר את זה קודם, ואם כן - אז לא בצורה כל כך פומבית.
הסיבה שמייקל השתנה היא שהוא הפך לצנוע יותר. שוב - לא באופן מהותי או בסיסי, לא שינוי אישיותי. אבל כן "תיקון". החווייה בבייסבול - בה ראה כיצד הוא, מייקל ג'ורדן, מתאמן חזק, עובד קשה, ועדיין מתקשה - גרמה לו להבין טוב יותר את הצד השני. את הצד האנושי. את כל השחקנים האלה שמתאמנים לצידו כל יום, ושהוא לא מבין למה הם לא מסוגלים לעשות את הדברים כמו שהוא עושה אותם.
כי מבחינת מייקל ג'ורדן, שני דברים היו אחראיים יותר מכל להפיכתו למה שהוא: 1) דרייב ורצון להוכיח. 2) מוסר עבודה. לכן, כשהוא היה רואה שחקנים כושלים באימוני הבולס, מבחינתו זה כי הם לא רצו מספיק, ולא עבדו קשה מספיק. אבל כשהוא הרגיש על בשרו איך זה לעבוד קשה ועדיין לא להיות מספיק טוב - משהו, קטן אבל קריטי, השתנה אצלו.
הסרט עצמו, שגם מספק הסברים מאירי עיניים על שלל נושאים אחרים שקשורים (ומגלה בין היתר שג'ורדן דווקא הציג שיפור מתמיד ולא היה גרוע כמו שכולנו זוכרים, או דן בעניין ההבדל בין המבנה הפיזיולוגי של שחקן בייסבול לשחקן כדורסל, ומסביר את ההשפעות שהיו לזה על ג'ורדן של אחרי הקאמבק), איננו אחד הטובים ביותר בסדרת "30 על 30". וודאי - אם ג'ורדן עצמו היה מתראיין אליו היה הופך לפיסת קולנוע נדירה. אבל גם בלי כל זה - הסרט הזה הוא צפיית חובה כי הוא מאיר את מייקל ג'ורדן - אדם שכולנו חשבנו שאנחנו יודעים עליו הכל - מעוד זווית, חדשה, מעניינת, משמעותית. וכשמדובר בדמות כל כך מסוקרת, זהו הישג לא מבוטל כלל.
