אני רוצה לדבר על איך זה שבסדרה הזו אין אקסיומות. הנה, במשחק ה-5 הביג-3 של ההיט העלה תרומה ראויה ואף יותר מזה – 66 נק' ב-25 מ-55 מהשדה (45%), 14 מ-17 מהקו (82%), 16 ריב', 19 אס', 6 חט', 3 חס'. הם גם קיבלו תפוקה גבוהה מריי אלן (21 נק' ב-70% מהשדה). וזה עדיין לא עזר להם, ביום בו פיגרו ב-17, חזרו למינוס 1, ואז שוב פיגרו ב-20.
אני רוצה לדבר על זה שהדבר הכי צפוי בסדרה הזו הוא שהדבר הכי פחות צפוי, הוא כנראה הדבר הבא שיקרה (הסתבכתי קצת, אבל הבנתם). שאין שום משמעות למומנטום בין משחק למשחק. כלומר, יש. רק הפוכה. אני רוצה לומר משהו על זה שלהיט יש בעיה של אופי, שאחרי שהדברים הלכו להם כל כך בקלות לאורך העונה ובשני סיבובי פלייאוף, עד שרמת האינטנסיביות והתחרותיות שהם מגיעים איתה לכל משחק משתנה לפני תוצאת המשחק האחרון. ושזה לא מתאים לקבוצה ברמתה, שנמצאת בסדרת גמר שלישית ברציפות.
אני רוצה לומר משהו על זה שהכישרון של ההיט כל כך גדול שהוא מאפשר לה, למרות בעיות "אופי" כאלה, עדיין להיות הקבוצה הכי טובה בעולם. ואז אני רוצה לומר משהו על הכדורסל המופלא של סן אנטוניו, שמצליחה בזכות כדורסל כל כך בסיסי, יסודי, מחוייב ונבון, לסגור את פערי הכישרון של ההיט ולהוביל כרגע 2:3 בסדרת הגמר.
אני רוצה להצביע על זה שהספרס שיחקו היום, לפרקים, את התקפת ה-"7 שניות או פחות" של פיניקס סאנס. הסאנס, להזכירכם, היו היריבים הגדולים של הספרס לפני כמה שנים. האנטי-תיזה. הקבוצה החביבה, ההתקפית, הנאיבית, שקיבלה בראש מהספרס הציניים, המשעממים, ההגנתיים, המלוכלכים. הכתם הכי גדול (היחיד?) על שושלת הספרס של דאנקן ופופ הוא אותו פאול של רוברט הורי על סטיב נאש, שלאחריו הורחק גם בוריס דיאו. והיום? הספרס מרשים לעצמם לשחק את הכדורסל של פיניקס, למשך כמה דקות חשובות, בסדרת הגמר – אליה פיניקס ההיא אף פעם לא הגיעה. ומי מצטיין בשורות סן אנטוניו? אותו דיאו.
אני רוצה לדבר על ההתאמות. ההתאמות היו הסיפור המרכזי של גמר המזרח, וגם עכשיו זה הסיפור. זה לא רק העניין המנטלי. זה לא רק העובדה שזה מתבטא בניצחון-הפסד-ניצחון-הפסד. אנחנו רואים את זה גם בדברים הקטנים. כמו העובדה שמיאמי סגרה טוב יותר את השלשות של הספרס כבר במשחק הקודם (בו הספרס לקחו רק 16 שלשות – 5 פחות מהממוצע שלהם בפלייאוף עד משחק 4). אז הבוקר סן אנטוניו באה מוכנה לזה והגארדים שלה לא חששו להוריד כדור לרצפה כדי לעבור את השומר שיוצא אליהם לשלוש, ולייצר מהלכים של שתי נקודות. הספרס קלעו הבוקר 33 מ-48 ל-2 (68.75%!). האחוז שלהם ל-2 במשחקים 1 עד 4 היה 43.6.
אני רוצה לדבר על הבריאות של טוני פארקר, שאמר ששריר הירך שלו יכול להיקרע בכל רגע, אבל איכשהו מצליח לשחק בלי שנראה שהוא חושב על זה בכלל. ואני רוצה להגיד גם מילה על הבריאות של דוויין ווייד, שהתהיות "האם קפץ לגרמניה בין משחקים 6 ל-7 מול הפייסרס או משחקים 3 ל-4 מול הספרס", לא נאמרות רק בצחוק לגביו. ואולי צריכות להיאמר לגבי פארקר. כי המציאות גרמה לרבים מאיתנו, חובבי הספורט, להיות סקפטיים לגמרי כלפי האופן בו ספורטאים מחלימים ומתמודדים עם פציעות. שיקרו לנו מספיק.
אני רוצה לדבר גם על כמות המסירות שהספרס מוסרים במהלך משחק. לא אסיסטים – מסירות. ואיך הם מצליחים לייצר לעצמם את הזריקות שהם רוצים, ואיך זה מוציא את אריק ספולסטרה מדעתו. ואיך ההיט מגיבים לזה ובמשחק ואחר כך שומרים טוב יותר. צריך להזכיר שוב שאין כזה דבר יום רע בהגנה, וזה עניין של מחויבות ורוח תחרותיות. ואצל ההיט נראה שיש כפתור שלפעמים הם לוחצים עליו, ולפעמים לא.
בא לי גם להגיד משהו על החומה של הספרס. על איך המועדון הזה, כמערכת, מתנהל תחת המוטו של "בלי דרמה", ולכן לא נותן לעיתונאים לדעת מה קורה בחדר ההלבשה, לכן לא חולק יותר מדי מידע במסיבות עיתונאים, לכן אנחנו לא יכולים לדבר כמעט על שום דבר בהקשר של הספרס, מלבד התוצאות שלהם. זה מכוון. ומי שמוביל את זה הוא כמובן גרג פופוביץ', שמיעוט המלים שלו במסיבות העיתונאים הוא כלי מרכזי במדיניות החומה הזו. ראשית – הוא לא מנדב שום מידע. שנית, הוא מושך תשומת לב תקשורתית, תשומת לב שהוא יכול להתמודד איתה בקלות ושמושכת את האש מיתר הקבוצה אליו. ושבכלל, זה יכול להיות נורא מצחיק לראות את מסיבות העיתונאים שלו.
אני רוצה גם לומר שההימור הכי סביר למשחק 6 הוא שמיאמי תנצח ב-20 הפרש או משהו כזה. מלבד המשחק הראשון שהיה צמוד, מאז קיבלנו הפרשים של 19, 36, 16 ו-10 (שהיה כבר 20). ובכל פעם זה היה לטובת הקבוצה שהפסידה במשחק הקודם. לכן מה יותר צפוי מכך שמיאמי יבואו למשחק, עם הגב אל הקיר, מול הקהל הביתי, אחרי הפסד, ויתנו בראש? אבל רגע, כבר אמרנו שהכי צפוי בסדרה הוא הבלתי צפוי. ואם כבר למדנו לצפות לזה, אז זה כבר צפוי. אז זה אומר שמשהו אחר יקרה. אז מה לעזאזל יקרה?!
אבל הכי אני רוצה לומר כמה מילים על מאנו ג'ינובילי. וזה כבר חלק שכמה שאני לא אגיד לכם, ולעצמי, שהוא אובייקטיבי, אני יודע שהוא לא. כי אני מאוהב במאנו ג'ינובילי. אוהב אותו אהבת אמת. לכן, כשאני רוצה לומר שבשיאו הוא היה מאצ' אפ ראוי לקובי ברייאנט, אני יודע שרוב האנשים יחשבו שאני הוזה. אבל זה מה שאני חושב. קבלו תיקון: זה מה שאני מרגיש. אמנם, נכון – שיאו אף פעם לא נמשך לאורך זמן רב. באף אחת מהשנים בהן הספרס עברו סיבוב שני הוא לא קיבל יותר מ-33.6 דקות למשחק. ורוב הזמן הוא היה שחקן שישי. וגם התנודות שלו בתוך משחק יכולות להיות קיצוניות. אבל בכל הקשור לתחרותיות, לקילר אינסטינקט, להגנה טובה מצד אחד ואז להתקפה חסרת רחמים בצד השני, ל-להתעלות ברגע הנכון, ל-להיות שם כשהקבוצה צריכה אותך – בכל הדברים האלה, גם לפעמים ראש בראש מול קובי ברייאנט – מאנו ג'ינובילי היה נותן פעם תחושה שהוא יכול להתמודד מולו. לא טוב כמוהו. זה בטוח. אבל כן יכול לתת פייט לגיטימי לאורך לא מעט דקות.
לכן, כשבימים האחרונים אנשים קטלו אותו, כשגימדו את ההישגים שלו בעבר, כשאמרו שהוא גמור (זה גם אני אמרתי), ושפופוביץ' צריך לשתף אותו פחות – משהו בלב נצבט. אצלי. ואני בטוח שגם אצלו. וכששמענו שהוא משתעשע עם מחשבות על פרישה, הצביטה הפכה כואבת יותר. זהו? ככה זה ייגמר? לא נשאר כלום בטנק? ככה הוא יידעך, הלוחם האדיר הזה? עם 30% מהשדה ו-20% מהשלוש? כשהדקות שלו על המגרש הן הדקות הרעות ביותר של הקבוצה שלו, הקבוצה שפעם הוא היה המושיע שלה?
אז עכשיו אני רוצה להגיד שהתצוגה שלו הייתה צפויה. אני רוצה להגיד שידענו שעוד יש בו את זה. שאחרי כל הביקורות שהוא חטף, היה ברור שהוא יבוא וידפוק הופעה. אולי – אחת אחרונה. אבל אני לא יכול לומר את זה. כי אני לא באמת חושב שהאמנתי. לאורך הסדרה הזו איבדתי אמון באחד השחקנים האהובים עליי אי פעם. למזלי, ולמזלו – מי שלא איבדו בו אמון היו הוא עצמו, אבל גם טוני פארקר, טים דאנקן וחשוב מכל, גרג פופוביץ'. והוא החזיר להם בענק. והוא הזכיר לי הבוקר, בתצוגה המופלאה שלו, שלא משנה כמה ננתח את המשחק הזה, ולא משנה כמה ננסה להיות אובייקטיביים לגבי ספורט – הדבר הכי חשוב ושעומד בבסיס של כל זה הוא הרגש. האהבה. זה מה שהביא את כולנו לכאן מלכתחילה. וזה מה שהניע היום את מאנו. ג'ינובילי הזכיר לי היום למה אני עוקב אחרי אנשים מבוגרים שזורקים חפצים, למה אני נותן לזה להשפיע על מצב הרוח שלי. למה אני לוקח את הדברים האלה ללב – זה בזכות אלה שמשאירים את הלב שלהם על המגרש. בזכות שחקנים כמוהו. ואם הוא אכן יפרוש בסוף העונה, אז היום ג'ינובילי נתן לנו נשיקת פרידה שלא נשכח בחיים. ושיעור שפעם למדנו, אבל כנראה חלקנו, כולל אותי, הספיק לשכוח: Don’t ever underestimate the heart of a champion. גם אם עברו שש שנים מאז שהיה אלוף בפעם האחרונה.
