עזבו את ריאל מדריד. תשכחו מהקלאסיקו. ביום שבת המשחק בין אתלטיקו מדריד לברצלונה יהיה הקרב החדש – 'אל רומנטיקו' אם תרצו.
מאז ומעולם ברצלונה וריאל מדריד היו שתי הקבוצות הגדולות בספרד, עם התקציבים הגבוהים ביותר ומספר התארים הגבוה ביותר. משנת 2005 השליטה שלהן אבסולוטית. אם קודם לכן קבוצות אחרות טעמו, אחת לכמה שנים, מצלחת האליפות, אז בתשע השנים האחרונות הסיפור שונה ועגום. הצלחת הונפה שש פעמים בברצלונה ושלוש פעמים בריאל מדריד כשהסגנית היא גם אחת מהן.
בתחילת העונה היה נראה שהדפוס עומד לחזור על עצמו עם הסגל המושלם והיציב של בארסה בשנים האחרונות בחיזוק ניימאר ומאמן חדש וטרי ועם ריאל מדריד על כל סוללת התותחים שלה והרכש המטורף גארת' בייל.
למזלנו, ולמזל האבולוציה של הכדורגל, הצליחה אתלטיקו מדריד להשתחל בין השתיים. מה שטוב בקולצ'ונרוס זה שיש בהם באמת הרבה דברים יפים. המאמן דייגו סימאונה - רעב, טקטיקן, התקפי אבל בעיקר כריזמטי. למאמן יכולת מופלאה לתקשר עם השחקנים ולהוציא מהם קצת יותר מהמקסימום, כי ככה זה שמאמן צומח מהדשא, מהדשא עליו רץ כמו ווינר עוד בימים שהיה שחקן משמעותי.
יש באתלטיקו דברים יפים כמו בסרט 'מאני בול' (סיפור אמיתי) בו רואים איך היעילות, התרומה והתפוקה של שחקנים יכולה להיות גבוהה גם אם השכר שלהם לא גבוה. כשפלקאו, הכוכב הבלתי מעורער, עזב, חששו כי לא יהיה ניתן למלא את מקומו אבל ההיפך קרה והקבוצה הרוויחה הרבה כסף מהמכירה ויותר מזה, הרוויחה שני חלוצים שעושים את העבודה באופן מושלם, גם דייגו קוסטה וגם דויד וייה.
אבל התקציב הצנוע ובעיקר התשוקה, יפים יותר מהכל. איך השחקנים של סימאונה עולים לדשא כמו קבוצה אחת מלוכדת וסוחפת, אל צ'ולו משחק איתם ומכוון אותם מהספסל, והכול בשם האהבה למשחק, בשם הרומנטיקו.
