באותו ערב בפאריס (27.3.2013) יכולת להבין שדבר טוב, בעל חזון מתרחש בכדורגל הצרפתי.
"האם אני מתחרט על כך שהכללתי בהרכב את פול פוגבה?" ענה בתמיהה מוחלטת, מאמן הנבחרת דידייה דשאן לאחת משאלות העיתונאים בסיום ההפסד לספרד במוקדמות מונדיאל 2014 - משחק בו קשרה הצעיר של יובנטוס הורחק מכר הדשא לאחר שהספיק לקבל שני כרטיסים צהובים בתוך פחות מ-120 שניות בהופעתו השניה בלבד במדים הלאומיים.
"בואו ואענה לכם כאן ועכשיו", המשיך דשאן: "אין בי שום חרטה על כך שנתתי לפול להיכלל ב-11. העובדה שהוא הורחק זה ממש לא הסיפור מבחינתי. בזמן שהוא היה על המגרש, יכולתם לראות את הפוטנציאל שיש בילד הזה. מעבר לעובדה שהם (יחד עם רפאל וראן) צעירים, אני כבר יודע בראשי לאן הם מסוגלים להגיע. המשחק הזה ממש לא הולך לשנות את הדרך שלי. את התוצאות של התהליך אתם תראו ותפנימו רק בעוד מספר שנים".
Knysna (נאיסנה) - עיר בת 51,000 אלף תושבים הנמצאת בדרום אפריקה. (ויקיפדיה)
ארבע שנים חלפו מאז האירוע הטראומתי שכבר נחקק בספרי ההיסטוריה של הספורט הצרפתי: "הפיאסקו של נאיסנה". ארבע שנים של חילופי משמרות, אכזבות, יכולת בינונית על המגרש ומחוצה לו הגיעו לסימון. לא עוד מרידות בחדר ההלבשה, לא עוד שביתות הרסניות והאלמנט החשוב ביותר: הקץ לסכסוכים הפנימיים בין השחקנים. "אסון מוסרי", הגדירה את זה בזמנו, שרת הספורט הצרפתית, רמה יאד. רק ארבעה שחקנים (לוריס, סאניה, ואלבואנה ואברה) שרדו את המשבר הספורטיבי החמור ביותר שידעה צרפת בהיסטוריה שלה.
דשאן, אשר קיבל לידיו את מושכות הנבחרת בקיץ 2012, הבין שהמלאכה מרובה והזמן קצר, קצר מאוד. לא שנתיים, אלא ארבע שנים. ארבע שנים בהן תנסה צרפת לשקם את ההריסות מחדש במטרה להקים נבחרת מאוחדת ובריאה שתנסה להחזיר את הכבוד האבוד בטורניר הביתי, יורו 2016.
השלב הראשוני היה הקמת נבחרת מאוחדת שתאחד סביבה את האומה הצרפתית בחזרה. השלב השני בתהליך היה ליצור מרקם חברתי בריא בין השחקנים. אין עוד ותיקים-צעירים, כולם עובדים במרץ במטרה אחת: להחזיר את אמון הקהל שאבד בשנים האחרונות: "השחקנים נתנו בי את האמון כבר מההתחלה. אם אני צריך להעיר לריברי במהלך משחק, זה בסדר". סיפר פוגבה על המרקם החברתי שנוצר תחת דשאן: "אין שום בעיות עם זה. לפעמים יש לי את התחושה כאילו אני נמצא פה כבר שלוש שנים".
כדי להוציא לפועל את התכנית השאפתנית נדרש ניקוי אורוות מסיבי בגזרת השחקנים: סמיר נאסרי, גאל קלישי ושות' פינו את מקומם לדור צעיר, רעב ובעיקר מחוייב לחולצה הכחולה. בקיץ 2010, שבועות ספורים לפני הפיאסקו בדרום אפריקה, חבורה של ילדים בני 19 הוליכו את הנבחרת הצרפתית לזכיה בגביע אירופה. אנטואן גריזמן וקלמון גרנייה (בסופו של יום לא נכלל בסגל הסופי בעקבות פציעה) כיכבו אז באליפות שנערכה על אדמת צרפת.
שלוש שנים מאוחר יותר, חבורת ילדים בני 20 שנעטפו תחת הכותרות: "דור 93" (שנת לידתם), הוליכה את הנבחרת הצרפתית לזכיה במונדיאליטו - אליפות העולם עד גיל 20. שחקן אחד בלט שם מעל כולם. לא רק מבחינת היכולת על המגרש אלא בעיקר בזכות מימדיו הפיזים שהבדילו אותו משאר השחקנים. הילד, העונה לשם פול פוגבה, סחף אחריו יחד עם מגנה השמאלי של פ.ס.ז', לוקה דין, את הנבחרת הכחולה לזכיה היסטורית שהחלה להפיח תקווה חדשה. ריח ישן וטוב של חבורת שחקנים שרק רוצים "להרטיב (מזיעה) את החולצה הכחולה".
בצרפת הפנימו: אם יש סיכוי לצאת לדרך חדשה, זה יהיה אך ורק בזכות הילדים החדשים שגדלו וראו את מסכת הכישלונות בשנים האחרונות מספות ביתם לצד ההורים. שלושה כאלה נוכל לראות במשחק הפתיחה מול הונדורס: רפאל וראן, פול פוגבה ואנטואן גריזמן. שלושה שחקנים שמסמלים את צרפת המתחדשת, המאוחדת, החברית בחדר ההלבשה.
כשמסתכלים על נבחרות אחרות נדמה שאת העתיד הם השאירו הרחק במדינותיהם. ספרד מגיעה לטורניר עם 15 שחקנים שהניפו את גביע העולם האחרון ורק עם "שחקן עתיד" אחד (קוקה) שיוכל להמשיך את פילוסופית המשחק המדוברת בעולם. גרמניה בחרה לצרף לטורניר הזה את יוליאן דראקסלר ומתיאס גינטר שיובילו את נבחרת המאנשאפט בשנים הבאות לצדו של מריו גצה.
16 שנה חלפו מאז הניפה צרפת את גביע העולם היחידי שלה בהיסטוריה. אמה ז'אקה מאמן הנבחרת דאז בחר לצרף אל הסגל הסופי שלושה ילדים שבהמשך הקריירה נכנסו לספרי ההיסטוריה של הכדורגל הצרפתי: תיירי הנרי, פטריק ויירה ודוד טרזגה, אותה נבחרת אשר יצרה נרטיב דמוגרפי שעיצב את אומת הרפובליקה במהלך השנים.
כשהיורו הביתי באופק, כשהנגעים הרעים הוצאו החוצה ודור רעב אשר רוצה להוכיח לכולם מה הוא שווה, ניתן להגיד בלב שלם: התהליך של דשאן קורם עור וגידים. המאמן שהניף את הגביע ב-98 בתור קפטן הנבחרת שלח מסר חד וברור לכולם. כיום, בשביל להיות חלק מהנבחרת הצרפתית, אתה צריך להיות קודם כל ולפני הכל, בן אדם.
