1. בדקה ה-75 של משחק הידידות של אנגליה נגד פרו בוומבלי בסוף מאי, החליף ג'ון סטונס את לייטון ביינס. אין לכם סיבה להרגיש בורים. חצי אנגליה לא יודעת מי זה ג'ון סטונס. אבל הילד מאברטון, הבלם-מגן ימני בן ה-20 (יומולדת ערב המשחק) שנכנס להופעת הבכורה הבינלאומית שלו במקום עמיתו מגודיסון פארק, הוא למעשה, בקליפת אגוז, סיפורה של נבחרת אנגליה מודל 2014.
סטונס הגיע לגודיסון פארק אשתקד מבארנסלי. הוא פתח העונה ב-15 משחקים בלבד, וגם זאת משום שהעורף של רוברטו מרטינס באברטון סבל ממכת פציעות. אבל לצד סילבן דיסטן המנוסה, התגלה סטונס כבלם צעיר עם בטחון רב, אולי אף קצת מופרז, חוצפה (פנדל פאננקה מכריע ומוצלח במפגש רעים עם יובנטוס), ושפע יכולת ופוטנציאל.
ככל הנראה, סטונס לא ייסע לברזיל. הוא שובץ לעתודת הסגל, למקרה שפיל ג'ונס לא יהיה כשיר למונדיאל. אבל עצם הזמנתו, בכורתו וסיכוייו המעטים של חייל אלמוני כמעט לחלוטין, להימנות עם מקבלי כרטיס העלייה למטוס לריו – מצביעים על המגמה האנגלית השונה, כמעט מהפכנית. המנג'ר רוי הודג'סון החליף דיסקט ויוצא למערכה עם חבורת עולי ימים. אם הניסוי עדיין לא בשל, יגידו שזו נבחרת בחיתולים. אם במקרה זה יצליח לו – התכוננו למושג החדש, "תינוקות הודג'סון".
2. פלאשבק: אנגליה נגד ארה"ב ברסטנבורג, בדיוק לפני ארבע שנים, במשחק הפתיחה של שלב הבתים בדרום אפריקה 2010. מולדת הכדורגל נגד מולדת הבייסבול. אנגליה פייבוריטית ביחס של ירח לפנס. דקה 40: קלינט דמפסי, היאנקי דודל המוכשר של סיאטל, שעבר גם כמה תחנות נאות בפרמיירליג, מנסה בעיטה של חוסר ברירה מ-20 מטרים לעבר שער אנגליה. רוברט גרין הוא האיש הניצב בין הקורות, והוא מתכופף ומלטף את הכדור האמריקני בדרך אל הרשת כאילו היה תינוק בעגלה.
ארה"ב כפתה על אנגליה 1:1. פאביו קאפלו, המנג'ר האיטלקי שהצית את תקוות המיליונים באנגליה, מתגלה כשמרן ומגלה בעצמו את מגבלות הכוח האנגלי הפושר. אבל בהעדר תיאום ציפיות ציבורי, מגיע גם 0:0 עבש עם אלג'יריה בקייפטאון ומכניס את האומה לדיפרסיה. רק שער ניצחון מקרי נגד סלובניה, בעוד תצוגה אנגלית לא משכנעת, שולח את שלושת האריות לשמינית גמר נגד גרמניה. כאן כבר אין עוד ספק ביקומים המבדילים בין הנבחרות. גרמניה מנצחת 2:4. אנגליה מקפלת ציוד וזנב. כל מה שנשאר לה ולאוהדיה לאסוף זה שברים ופרופורציות.
3. לכל טורניר מאז 1966 מגיעה אנגליה עם שלל ציפיות ובסופו של דבר מתרסקת – פעם ככה ופעם ככה. אבל לברזיל 2014 יוצאת נבחרת אנגליה אחרת. נבחרת מסתורית שכולה תעלומה. נבחרת שאיש אינו יכול להצביע בוודאות על מעלותיה, חסרונותיה או סיכוייה הריאליים. נבחרת החידות מלונדון. נבחרת אנגליה בכדורגל שעושה מהפך תודעתי: מנמיכה את רמת הציפיות ממנה לזעירה בתולדותיה.
איש לא ממש יודע איך לקרוא את המפה, לאכול את הבחורים של הודג'סון. לכן איש גם לא בונה תלי תילים של פנטזיות ותביעות. לראשונה בתולדות טורניר גביע העולם לא לוטשים האנגלים הגאים עיניים מתנשאות לעבר מלכת היופי והאופי, זו שרק צריכה לעלות אל כר הדשא, לסובב את המפתח בגב, ולממש את הפוטנציאל האינסופי שלה על מנת להשאיר בצידי הדרך יריבות מובסות ולשוב ביולי הביתה עם הגביע הנחשק באמתחתה. את כל אלה מחליף הפעם מבט מזוגג ותוהה על שחקנים אנגלים שהרבה יותר משהם שלושה אריות, הם 23 אנדרדוגים. כ"ג נעלמי הזירה.
4. האסימון של הבוס נפל כנראה אחרי הגמגום ביורו 2012. הודג'סון הבין שזמנה של הגווארדיה הוותיקה אזל ותם והחל בתהליך הצערה והזמנה של כישרונות בוסריים. אנגליה שתתייצב למשחק הראשון נגד איטליה ב-15 ביוני היא איפוא נבחרת אחרת. במושגים של חילופי משמרות, אפילו ירוקה, כמעט טירונית. חבורה יומרנית עד מהפכנית, לבטח אל מול הקונסרבטיזם של קאפלו. רק חמישה מ-23 הכדורגלנים הם מעל גיל 30. רק לאחד מהם (סטיבן ג'רארד) מקום מובטח בהרכב הראשון. עשרה (!) מחברי הסגל עדיין לא הגיעו לגיל 25. ארבעה מהם בני 20 או פחות. לכל העשרה יש סיכוי יותר מסביר לשחק.
ליברפול, שההצלחה המסחררת שלה העונה (חרף אובדן הכתר בסיום האכזרי) נבנתה בין השאר מהרעננות, הדינמיות והכישרון של צעיריה, ומהמנדט והאשראי שמאמנם העניק להם, מספקת לסגל – ואולי אף ל-11 – את ראחים סטרלינג (19), ג'ורדן הנדרסון (22) ודניאל סטארידג' (24), זה בנוסף לג'רארד וגלן ג'ונסון הוותיקים. אם כמעט חצי ההרכב האנגלי יהיה מבוסס-ליברפול, זו תהיה אחת ההצערות ואחת ההצהרות ההתקפיות, סטייליסטיות ומרנינות נפש מאז שאנגליה הביסה את הולנד 1:4 ביורו 1996.
5. אבל יש גם בעיה תוצרת ליברפול. ומנצ'סטר יונייטד. עם כל הכבוד לעוללים האנגלים, לשוער הנפלא ג'ו הארט השב אל שיאו, לביינס המצוין שישכיח את תרומתו הכבירה של אשלי קול בשמאל, ג'ק ווילשר המסוגל לחולל פלאים במרכז השדה ולאדם לאלאנה, המוצר האנגלי המשובח והמבטיח ביותר שנבנה בסאות'המפטון מאז הטיטאניק – הם עלולים לטבוע במצולות ללא שיתוף פעולה יעיל מצד סטיבן ג'רארד, ווייין רוני וגלן ג'ונסון.
ג'ונסון הוא נקודת התורפה האנגלית. הוא בולט בפגמיו הרבה יותר מאשר באיכויותיו. הודג'סון מתעקש על המגן הימני של ליברפול גם מפני שאופציית קייל ווקר (טוטנהאם) המעולה נפלה קורבן לפציעה. ג'ו פלנגן הצעיר, גם הוא מאנפילד, וכריס סמולינג (יונייטד) הפגיע מאוד בעמדה זו, הם התחליפים. משמע, אנגליה יוצאת לברזיל בלי מגן ימני ברמה ראויה. מישהו בריו עוד יעשה מזה קרנבל.
אבל דבר לא ישווה לאחריות המוטלת על כתפי ג'רארד ורוני. הם הברומטר האנגלי. הם הצירים החורקים. שניהם מגיעים למונדיאל אחרי תקופה לא טובה. בסטנדרטים שהם עצמם הכתיבו במהלך השנים – אפילו רעה. לסטיבי ג'י עוד היו כמה ימים יפים לפני הדעיכה, אבל רוני חווה עונת סיוט, ויוצא לגביע העולם השלישי שלו חבוט וחלוד. ללא שיפור קיצוני בתרומת השניים – המוטיבציה יכולה לעשות את ההבדל, למרות שהודג'סון אף מבקש להסיר מהם את לחץ הציפיות העלול לחבל - אנגליה לא תתרומם. ללא ההנהגה והניהול של וויין וסטיבי (מונדיאל אחרון שלו), כבר ב-24 ביוני האומה האנגלית תשב מול מסכי ה-HD ותזפזפ לווימבלדון.
6. עד כמה שזה יישמע מוזר, מבחינת אנגליה המונדיאל הוא מעבדת ניסויים. אולי נישואים. תרגיל בחיבור. בניסוי וטעייה, בניסוי ותהייה. לפיכך מדובר כרגע לפחות בנבחרת שבתיאוריה מסוגלת (כרגיל) לפשל ולא לעלות שלב, אבל מאידך גיסא – אולי גם להתמזג, להפתיע וללגום מחצי הכוס המלאה. לפיכך מדובר במצב שלכאורה הוא WIN-WIN. לנבחרת שלא מטפחת אשליות, אין מה להפסיד. או להספיד. גם זה חידוש מרענן.
