יש על מי לסמוך (צילום: ספורט 5)
יש על מי לסמוך|צילום: ספורט 5
Get Adobe Flash player

טורניר גביע העולם באיטליה 1990 זכור כאחד הגרועים בהיסטוריה, עם ממוצע שערים נמוך, ריבוי כרטיסים והמון בזבוזי זמן. ארגנטינה, שהגיעה כאלופה הגאה, התחילה עם הפסד סנסציוני לקמרון ועלתה ברגע האחרון מהמקום השלישי בבית. לארגנטינה היו אז שני שחקני התקפה איכותיים: מראדונה, שהגיע פצוע לטורניר אבל נתן הכל, וקאניג'ה. המאמן, קרלוס בילארדו הבין שדרך ההתקפה לא תגיע הישועה.

בילארדו החליט שהדרך היחידה להגן על התואר תהיה משחק הגנה אגרסיבי (יש שיגידו אלים) ומכוער ולקוות שהישועה תגיע ממראדונה או משוער מומחה בפנדלים. יחס השערים של ארגנטינה בשלושת משחקי הנוקאאוט עד הגמר היה 1:2. שני משחקים הם ניצחו בפנדלים ואחד, מול ברזיל, ניצחו משער של קאניג'ה, 8 דקות לסיום, אחרי בישול ענק של דייגו.

24 שנים חלפו, ואחרי אינספור אכזבות הארגנטינאים חוזרים למעמד הגדול של הכדורגל העולמי. וראו זה פלא, יחס השערים שלהם בשלבי ההכרעה הוא 0:2. ניצחון אחד בדקה ה-117 אחרי בישול גאוני של מסי לדי מריה (הפעולה הכי טובה של מסי בשלבי הנוקאאוט – יש שיגידו היחידה), אחד משער בדקה ה-8 והאחרון בזכות שוער שעוצר בפנדלים. מזכיר משהו?

כשסאבלה הציג את הסגל הסופי למונדיאל, דיברו בעיקר על כוח האש ההתקפי של הנבחרת. קון אגוארו, אחד החלוצים הטובים בפרמייר ליג, היגוואין שקורע רשתות בכל ליגה שהוא משחק בה, די מריה, שהגיע לטורניר בכושר שיא אחרי סיום עונה פנטסטי בריאל, לאבסי מפאריס סן ז'רמן, פלאסיו מאינטר וכמובן היהלום שבכתר, ליונל מסי. דווקא ההגנה נראתה כחוליה החלשה. הוויתור על קבאז'רו בשער נראה תמוה במיוחד כשהאיש שלו ניתן הקרדיט הוא השוער השני של מונאקו, סרחיו רומרו ששיחק שלושה משחקים העונה. רוחו, עבר עונה בינונית בספורטינג ומעולם לא נחשב למגן מהטופ העולמי, וגם דמיצ'ליס, למרות שחווה רנסנס אצל פלגריני העונה, לא סומן כבאנקר וסאבלה הציב אותו בהרכב רק בשלבי ההכרעה. אז מה קרה? איך זה שדווקא כששחקני ההתקפה של ארגנטינה מפגינים יכולת כל כך בינונית הנבחרת מגיעה לגמר?

בשלב הבתים סאבלה עוד חיפש את השיטה והשחקנים שיתאימו לנבחרת שלו. התחיל עם שלושה בלמים. עבר ל-3:3:4 עם קשר אחורי אחד ושניים לפניו. החליף בלמים ליד גראיי, וקשרים ליד מסצ'ארנו. לבסוף הוא הלך על 4:4:מסי:1 (בשפת הכדורגל – קווים). דמיצ'ליס ליד גראיי, גאגו שרק הפריע נותר בחוץ ובילייה בפנים. רביעיית הקישור של ארגנטינה מאוד אגרסיבית ומתואמת. מסצ'ארנו ובילייה אגרסיביים ולא נותנים שטחים לשחקני מרכז השדה של היריבות, קשרי הכנף סוגרים היטב את מגני היריב וסוגרים מצוין למרכז כשהכדור באגף הנגדי ומקשים מאוד על היריבות להגיע עם הפנים לשחקני ההגנה. גם כשהארגנטינאים תוקפים הם חושבים הגנה. ההצטרפות לחלק ההתקפי ספורדית. המגנים בקושי תומכים בהתקפה ומתרכזים בעיקר בעבודת הגנה, שני הקשרים האחוריים תמיד נשארים במרכז לכדור חוזר ולמניעת משחק מעבר נגדם ונדיר לראות הצטרפות של יותר משני שחקנים לרחבה.

אם נחזור לאיטליה 90, היריבה של הארגנטינים בגמר הייתה גרמניה, הנבחרת האטרקטיבית בטורניר. אחרי קרב חפירות שזכור בעיקר בגלל המורחק הראשון בתולדות גמר גביע העולם (גם השני הגיע באותו משחק) ופנדל שנוי במחלוקת, לותר מתיאוס הניף את הגביע ומראדונה בכה וקרע את לב האומה. גם הפעם הגרמנים מגיעים כנבחרת האטרקטיבית והטובה בטורניר. האם שוב מספר 10 בכחול לבן יבכה בסוף? או שהחלום הרטוב של הארגנטינים יתגשם ומסי יניף את הגביע במראקנה? מה שבטוח, סיפור ענק יהיה לנו.