ההופעה העלובה של קמרון הסעירה רבים מצופי המונדיאל. רק תבחרו בכל מושג שמשמעותו "חוסר מחויבות" וזה יהיה נכון. ובכל זאת, צריך לשאול למה. למה זה מרגיש שהשחקנים של פולקר פינקה פשוט התעקשו להיראות ככה? יש תשובה: זה מי שהם. יותר נכון, זה מה שמישהו כוחני מאוד לימד אותם: אם משהו לא מסתדר באופן מיידי, אין צורך להילחם.
נציגה אפריקאית נוספת בברזיל היא חוף השנהב. נכון שיש סיכוי שכמו קמרון, גם היא לא תעפיל שלב, אבל עליה מסתכלים בצורה אחרת לגמרי. זאת נבחרת מעניינת ומכובדת יותר ובעיקר תילחם על המקום שלה בשמינית הגמר. בממלכת החיות של האגדות, הפילים ממש לא קרובים למשפחת המלוכה, אבל כשזה מגיע לכדורגל, לאריות יש הרבה מה ללמוד מהם. בעיקר למנהיג אחד מהאחר, אם הוא רוצה להבטיח עתיד טוב יותר לנבחרת שלכאורה חשובה לו. לא פעם התעסקו בשאלה מי גדול יותר, דידייה דרוגבה או סמואל אטו? אם בכדורגל קצת קשה לענות, אפשר לחפש קצות חוט מסביב. ובמקומות הרבה יותר חשובים.
המלך הוא אני
בתנ"ך, שמואל משח את המלך הראשון והשני של ישראל. בנוסף, הוא נהג להסתובב בין הערים כדי לפתור מחלוקות בעצמו, מבלי לחכות לדיינים שיגיעו. יש דמיון במובן הזה בין הדמות המקראית לסקורר הקמרוני, לא רק בשמות שלהם.
"אטו הוא המלך-ללא-כתר של קמרון", נכתב ב"טיימס". הוא קבע את עצמו כמלך בזכות הכיסים שלו. כלכלת המדינה האפריקאית היא מהחלשות בעולם ועדיין מתבססת על חקלאות. למרות שבאופן יחסי הוא חי טוב מאחרים כילד, רק אחרי שהתפרסם מהענף הפך אטו לאמיד. המעבר שלו בגיל 30 בלבד לאנז'י מחצ'קאלה הפך אותו לכדורגלן המרוויח בתבל. הוא עשה זאת כדי לכפר על הילדות, גם על חשבון תארים בכירים והישארות במרכז העניינים.
מבחינת אטו, זה מתקבל על הדעת שההילה שלו תעניק לו את השליטה בכדורגל במולדתו, גם בלי משרד. הכינוי המלא של הנבחרת הקמרונית הוא "האריות הבלתי ניתנים להכנעה". זה נכון רק במה שקשור למענקים כספיים. בזמן שראשי המשלחת חיכו בשדה התעופה בדרך למונדיאל, השחקנים - בניצוחו של החלוץ - סרבו לעלות למטוס בגלל מחלוקת על המענקים הקשורים במונדיאל. מבלי לחשוב על ייצוג המדינה והתושבים, הוא הפך את המודל לחיקוי שהוא לשלילי.
סיפור המענקים וקמרון התחיל כבר ב-1994, קצת לפני שאטו היה חלק מהנבחרת. יכול להיות שזה מה שהביא לו את ההשראה לפתיחת מאבק משלו לפני מונדיאל 2002. ההתאחדות הקמרונית המשיכה להיות חסרת אונים מול מעמדו וכספו של הכוכב: ב-2005 הוא שילם לכל אחד מהשחקנים 1,200 ליש"ט אחרי ניצחון קריטי על חוף השנהב במוקדמות גביע העולם והמשיך עם ההעפלה לדרום אפריקה 2010, אז תיגמל כל שחקן בשעון רולקס משובץ זהב ויהלומים בשווי 29 אלף ליש"ט. בנובמבר 2011 שוב הנבחרת פתחה בשביתה, הפעם במשחק במרוקו. כבר ניחשתם למה. בהמשך, האריות סרבו לנסוע למשחק ידידות באלג'יריה והוא בוטל. להתאחדות הקמרונית זה הספיק, הם החליטו להילחם ב"שוגר דדי".
אטו עמד לדין והורחק מ-15 משחקים. "ראשי ההתאחדות רוצים להרוג אותי", התלונן הקמרוני. "אני חי עם חבורה של מוציאים להורג ואחד מחכה מאחורי הדלת שלי. אני לא עושה זאת בגלל יהירות, רק עבור הבטחון שלי". הוא הודיע על פרישתו מהנבחרת, משהו שירד מהפרק כבר אחרי 8 חודשים והתערבות של לא אחר מאשר נשיא המדינה, פול בייה. כשהחלוץ חזר למדים הלאומיים בצמד משחקי הפלייאוף מול תוניסיה, הוא כעס על כך שהכדורים לא נמסרו אליו. קמרון זכתה בכרטיס לברזיל אחרי המשחקים האלה, אבל קרה שם עוד משהו שנראה לא פחות משמעותי.
מלך האנשים
"צעירים מתלבשים ומורחים ג'ל בשיער כמוהו. נשים מחפשות בני זוג שדומים לו. מוזיקאים כותבים עליו שירים. יש ריקודים ואפילו בירות על שמו", מספרים בחוף השנהב על מעמדו של דרוגבה שם, אבל זה עוד כלום. האליל עזר לסיים מלחמה עקובה מדם במדינה. סכסוך קשה בין הדרום לצפון הביא לכך שהנשיא המודח והנציג הדרומי, לורן גבגאבו, סרב להכיר בהפסדו בבחירות ליריבו המר אלסאנה אוטארה. מלחמת אזרחים פרצה במדינה, בה נהרגו 3,000 אנשים וחצי מיליון איבדו את ביתם.
"אני לא סופרמן, זה לא הולך להיות קל", הודיע דידייה דרוגבה כשהחליט לנצל את הקונצנזוס שהוא כדי לשים סוף לאלימות. לאחר שהפילים הבטיחו את השתתפותם הראשונה בגביע העולם (2006), החלוץ פנה לצדדים הלוחמים, הביא להפסקת אש וללכידתו של גבגאבו. זה היה שיא מאבק ממושך לעצירת שפיכות הדמים.
בדומה לאטו, גם דרוגבה מצא במעברים שלו לסין ולגלאטסראיי הזדמנויות כלכליות גדולות יותר, בטח כשכבר הבין שהוא מעבר לשיאו. אבל בניגוד לקולגה מקמרון, הוא הראה כמה חשובה לו קודם כל טובת הסביבה, כשסביר להניח שגם מכרים שלו נפגעו בקרבות. הייתה זו התערבות עוד יותר לא מובנת מאליה, מכיוון שעזב את חוף השנהב כילד כדי לחיות בצרפת אצל הדוד שלו ובהמשך השתקע במקומות נוספים. הוא ניצל את מעמדו כדי להביא שקט לטובת האנשים ולא עבור הנאותיו הכספיות והאישיות. הוא לא פינק את חבריו לנבחרת ובמקום להכות בשדה הקרב, הרביץ בהם פטריוטיות והכניס לראש שלהם את המשמעות שהם נושאים עבור התושבים.
"צריך לגרום לאנשים להבין שהמדינה הזאת תהיה טובה יותר עם שלום. היא נהיית אפילו עוד יותר טובה כשאנשים סולחים אחד לשני", הסביר דרוגבה. "אני רוצה לחזור לשם ורוצה שגם הילדים שלי יגדלו בחוף השנהב". אמנם הסיטואציה לעומת אטו שונה לגמרי, אבל גם כאן אפשר למצוא קווי דמיון. בעוד דרוגבה נלחם כדי להביא שלווה למדינתו ולנבחרת בפרט, אטו עשה הכל כדי ללבות את האש ולהעמיק את המשבר בקמרון.
ההגעה של האריות למונדיאל היא אחיזת עיניים, ניצול חולשת הנבחרות האפריקאיות מהדרג הנמוך יותר. רואים זאת עם רצף מביש של שישה הפסדים בטורניר דווקא בדור קמרוני עמוס בפוטנציאל. למרות התצוגה הסבירה מול ברזיל, האריות נראים הכי רחוק מהאטרקטיביות שאיפיינה אותם בשנות ה-90'. במקום ליהנות מהמעמד הספורטיבי, הם מחפשים ליהנות ממעמד אחר, הכלכלי.
אם הפציעה המסתורית של אטו הייתה עוד מראה לבלאגן, העימות בין בנואה אסו-אקוטו ובנז'מין מוקאנג'ו במהלך התבוסה לקרואטיה היה ההוכחה לכמה רקוב המצב בקמרון. עוד מאבק אישי של כוח, במקום להתאחד בצורה קבוצתית ולאומית בזמן גביע העולם. קמרון הייתה יכולה לעשות יותר בבית שלה, אבל העדיפה להתעסק בבצע כסף. השחקנים אולי כבר לא מוסרים לאטו והשמועות יכולות לרוץ שהם אינם מעוניינים בנוכחותו, אבל התורה של הדור הנוכחי היא זאת שלמדו ממנו. כדי להבטיח שלא ייראו שוב ככה בגביע עולמי, עליהם להביט מערבה לכיוון חוף השנהב. המודל לחיקוי שם הרבה יותר גדול, וממש לא מדובר רק על מבנה הגוף.
