שלב הבתים הסתיים, חצי מהנבחרות בדרך הביתה והגענו לדבר האמיתי – שלב הנוקאאוט. 16 נבחרות מתחילות מחדש. אין נקודות. אין "לא נורא, נתקן במשחק הבא". אין משחקים לפרוטוקול. מהיום כל משחק הוא הכל או כלום.
מחצית מהנבחרות שהעפילו לשמינית הגמר מגיעות מיבשת אמריקה (מספר שיא, אחת יותר מבטורניר בדרום אפריקה) כשחמש מהן מגיעות מהצד הדרומי של היבשת, הצד שבו הכדורגל עדיין טבעי, יצרי ומשוחק ברחוב.
את היום הראשון של שמינית הגמר, יתחילו שני משחקים על טהרת דרום אמריקה ובאופן סמלי, בשניהם יתרחשו מאבקי כוחות די דומים, בין קוראות התיגר למעצמות הישנות.
שתי הנציגות הבולטות של היבשת ב-50 השנים האחרונות היו ברזיל וארגנטינה שיחד עם אורוגוואי, חולקות תשעה גביעי עולם, שולטות ביבשת ומגיעות לכל מונדיאל כמועמדות בכירות לזכייה. אבל בשנים האחרונות, אולי קצת מתחת לרדאר, יחסי הכוחות ביבשת מתחילים להשתנות, ושתי מעצמות כדורגל חדשות מתפתחות לנו מול העיניים וקוראות תיגר על המעצמות הוותיקות – קולומביה וצ'ילה.
את אחד הסימנים לשינוי ראינו בסודאמריקנה עד גיל 20 שנערכה ב-2013, כשארגנטינה וברזיל אפילו לא צלחו את שלב הבתים והנבחרות המרשימות ביותר היו צ'ילה, שהציגה משחק לוחמני ואגרסיבי, והאלופה קולומביה בראשות השחקן המצטיין בטורניר, חואן פרננדו קווינטרו, שגם בברזיל הראה כמה כישרון טמון לו ברגליים.
הדבר הכי יפה אצל קולומביה הוא שהכוכב הכי גדול שלה בכלל יושב פצוע ביציע (פלקאו) ואף אחד לא שם לב לכך. גם בלי פלקאו, לפקרמן יש כלים נהדרים בהתקפה והוא מנצל אותם עד תום. לשני המגנים המצויינים שלו, זוניגה וארמרו, יש יד חופשית לתקוף, לעיתים גם ביחד. קרלוס סאנצ'ס, שבלי לשים לב הופך לאחד הקשרים האחוריים הטובים באליפות, מחפה עליהם, מחלץ עשרות כדורים במרכז השדה ומוציא את משחק המעבר.
קווארדדו ואיברבה עושים גם עבודה טקטית הגנתית וגם טסים באגפים למתפרצות, ומי שמנצח על התזמורת הוא המאסטרו, חאמס רודריגס, שמראה בטורניר הזה שהוא בדרך להפוך לאחד הגדולים בעולם. זה מתחיל בתנועה המהירה והחכמה שלו לשטח מת ברגע שקולומביה מחלצת כדור, נמשך ביכולות הטכניות האדירות שלו במסירה ובבעיטה ונגמר בקבלת ההחלטות המצוינת שלו בשליש האחרון. אם נוסיף לכך את העובדה שעל הספסל יושבים כוכבים כמו ג'קסון מרטינס, פרדי גוארין וקווינטרו וניקח בחשבון את הגיל הצעיר של הכוכבים, אנחנו מבינים שקולומביה כאן כדי להישאר.
צ'ילה היא אחת מנושאות הדגל של הבשורה הטקטית החשובה של הטורניר הזה - חזרתה ובגדול של שיטת שלושת הבלמים. סמפאולי, שכמו רבים וטובים גדל על ברכיו של מרסלו ביילסה הגדול, האיש שהחל את המהפך בכדורגל הצ'יליאני (אימן את הנבחרת בין 2007 ל-2011), משחק 3:1:4:2.
צ'ילה מתחילה את המשחק בטירוף, לוחצת גבוה ואגרסיבי, מנסה לגנוב את הכדור בחצי של היריב ולהכריע את המשחק בדקות הפתיחה. המפתח להצלחת השיטה היא השלישייה המרכזית בקישור. דיאז האחורי (ה-1 בשיטה שהוזכרה למעלה), מתחיל את ההתקפות ומנהל את משחק הלחץ מאחור, אראנגיז, חניכו של סמפאולי באוניברסיטד דה צ'ילה (היום משחק באינטרנסיונל בברזיל), עוזר בניהול המשחק ובמשחק ההגנה, ו-וידאל הוא האיש שעושה את ההבדל. בעיניי, הוא קשר הבוקס טו בוקס המושלם. יש לו כושר גופני פנומנאלי, הוא אגרסיבי מאוד הגנתית והתקפית, הוא מצטרף נפלא מקו שני ובעל יכולת סיום ברמה גבוהה מאוד.
המנוחה שקיבל מול הולנד תעזור לו מאוד במשחק מול ברזיל, מכיוון שעם כל הכבוד לאלכסיס, ויש הרבה כבוד, הנבחרת תלך לאן שווידאל ייקח אותה. יש הרבה קווי דמיון בין צ'ילה לקולומביה. שתיהן מאומנות ע"י מאמן ארגנטינאי, משחקות כדורגל התקפי ושמח, משלבות הרבה שחקנים צעירים ונראה שהן פה בכדי להישאר. מארבע הנבחרות שיתמודדו ביום הראשון של שמינית הגמר, תגיע רק נבחרת אחת לחצי הגמר. השאלה הנשאלת, האם זאת תהיה אחת מהנבחרות הוותיקות, או שהמהפך שהחל בסודאמריקנה ב 2013, ימשיך למגרש של הגדולים? הדבר היחיד שבטוח – יהיה שמח.
