כל תושבי השרון מכירים אותו, ככל הנראה אחד המוקדים הצפופים והמיוזעים ביותר בעולם כולו - קו 29. בריף קצר לטובת אלה שגרים בגוש דן, מטרופולין חיפה או הדרום: מדובר באוטובוס שיוצא מכפר סבא ומסיים בהרצליה, עובר ברעננה ולא פוסח על אף רמזור בשום רחוב ראשי. וכך, נסיעה שאמורה לקחת 15 דקות הופכת לשעה וחצי, שמרגישה כמו נצח. אז נהיה משעמם נורא. אתה מדבר עם חבר, חורש על כל האפליקציות שעוד ניתן להיכנס אליהן, מואס פעם נוספת באחד המשחקים על הטלפון, מסתכל החוצה אחת לכמה רגעים ומחכה כבר להגיע. בסוף, כשכבר ממש אין לך מה לעשות, אתה מנסה לקלוט גירויים מהסביבה ומקשיב לשיחות של האנשים מסביבך. לא מוסרי במיוחד, אבל טבעי. יחסית.
שיחה כזו התקיימה, במקרה, על האוטובוס בו נסעתי ביום שני האחרון, ועסקה כל כולה דווקא בנושא די מעניין. ארבעה ילדים חובשי כיפה, בני 14 לכל היותר, ישבו לידי. ברגע שאחד מהם זרק את המילה "ואלבואנה", חשבתי שלפחות יהיה מעניין לשמוע מה יש להם להגיד. בכל זאת, כנראה שהם מדברים על משהו חשוב, לא?
"איך קוראים לו, נו... מספר 8 בצרפת", אמר אחד הבחורים. "משחק כל החיים שלו במארסיי, אני אוהב אותו כי הוא ממש כמו אבי נמני". הנער השני השיב מיד: "ואלבואנה"; וואללה, החבר'ה מבינים כדורגל. בנקודה הזו, השיחה קיבלה תפנית. חתרנית, מצד אחד, אבל מנגד - כזו שכל כך מחזירה אותך אחורה, לימים שבהם לא ממש היו לך דאגות על הראש. כשהכדורגל - ואירוע כמו המונדיאל במיוחד - נראה לך כמו הדבר הכי-הכי-הכי חשוב בעולם.
"איזה משחק הולך להיות צרפת-גרמניה", קבע אחד מהחבורה, בעל מבטא צרפתי מובהק, עוד לפני שידע את תוצאות השמינית. "אבל המשחק הזה אמור להיות בשישי בערב, לא?", תהה בחשש החבר הנוסף, "יש לנו תפילה להיות בה". האמת, הצלחתי לקלוט רק פרצוף אחד באותו רגע (הבחור עם המבטא הצרפתי), והוא נראה היה כאילו נפלו עליו השמיים.
הוא לא ממש אמר כלום, אבל מה שעבר בראש נכתב לו על המצח באותיות קידוש לבנה: אחת לארבע שנים יש לו הזדמנות לראות משחק כזה. אבל...
"רגע, אולי נצליח לברוח מזה?", אמר חבר אחר, ממושקף וגבוה, עם חולצה מכופתרת. "יכול להיות שאבא שלי לא ישים לב".
באותה שניה, דממה מתוחה השתררה על השיחה הקולחת. חשוב לציין שבשלב זה האוטובוס כבר היה הרבה אחרי העצירה בתחנה המרכזית בהרצליה והמסה הגדולה של הנוסעים כבר ירדה. כך שהשתיקה הפתאומית הזו, בשיחה שמילאה את כל החלל, הייתה מאותן שתיקות רועמות, שאי אפשר היה להתעלם מהן.
"אהה.. א... א... לא, לא, לא יודע", ענה אחד בקול לא החלטי. גם במקרה הזה, גלגלי המחשבה במוחם של ארבעת הנערים היו שקופים: ברור היה להם שהמעשה שעליו הם העזו לחשוב הוא אסור - ונראה שלא עשו דבר דומה בעבר - אבל האפשרות קרצה להם.
כולם, בלי יוצא מן הכלל, ככל הנראה נעו בספקטרום שבין חציית הגבול האסור לבין הכמיהה לראות אירוע ספורט מיוחד במינו. "אפשר להגיע בתחילת התפילה ואז אולי לברוח", ניסה הבחור הגבוה, אבל נתקל שוב במין סירוב לא כל כך רצוני מצד חברו: "המשחק מתחיל ב-19:00, זה לא יעזור".
הדיון הסוער יחסית המשיך, כאשר הטיעונים של בעד ונגד חזרו על עצמם ("אבא ישים לב, או שלא; "אסור להדליק טלוויזיה בשבת, אבל אסור גם להפסיד את המשחק הזה") - והשיבה לנקודת ההתחלה הייתה בכל פעם בלתי נמנעת. אז מה קרה בסוף? אין לי מושג. באיזשהו שלב גם אני הייתי צריך לרדת מהאוטובוס. בסופו של דבר, אפילו הוא מגיע מתישהו לתחנה.
לכן, את ההחלטה הסופית של ארבעת האמיצים (או החצופים, תקבעו אתם) אני לא מכיר. לא הגעתי לשלב שבו הם קובעים לאן יהיו פניהם בשישי הקרוב.
בכל זאת, צרפת-גרמניה, רבע גמר המונדיאל. יש התלבטות קשה מזו?
