ככה הסכסוך הישראלי-ערבי שלח את וויילס לגביע העולם

''רק עוד אדגיש את גדעון טיש את שפיגל שפיגלר שום וקיש
את גלזר סטלמך וסיני אברוצקי אלקולומברה
אמיגה הרשליקוביץ'
פרימו קסטרו בן ברוך וקיקו רחמינוביץ'
וגוגו מורדכוביץ'
נו די כבר! ורוזנבוים
נו די כבר! ופייגנבוים
וקרויף גארינצ'ה ופלה
ואסיים בחודורוב
כן אסיים בחודורוב
כן אסיים בחודורוב!!"
[ואלה שמות, עלי מוהר]

אחרי שאריק איינשטיין מסיים עם ברגומי ובארזי, ואן טיחלן, ואן ברויקלן, ברנקו, דונגה ומתיאוס. הוא שומר את הכבוד בסוף לשפיגלר, שפיגל, שום וקיש. ובלי שאולי התכוון, לצד כוכבי מונדיאל 70', הוא זורק לקלחת גם את אלה שכבר היו שם. אלה שנגעו בהיסטוריה, אבל זו ברחה להם בגלל סעיף בירוקרטי אחד קטן. אלה שאיבדו את זה בדקה ה-90, רק לא של המשחק. כך פוספסה העליה למונדיאל של גדעון טיש את גלזר ואסיים בחודורוב. כן, אסיים בחודורוב.

כדי להבין את ההתרחשויות כדאי לחזור ל-1957. פחות משנה אחרי מבצע קדש, מצרים הפכה למדינה החזקה ביותר בגוש הערבי ונאצר נחשב למנהיג הדומיננטי באיזור. זה שעמד לבד נגד ישראל ובנות בריתה (מדינות המערב) במאבק סביב חצי האי סיני ותעלת סואץ. מלבד היומרה להיותה הכוח החזק בסביבה, מצרים גם היוותה חיבור בין אסיה לאפריקה, זאת שקישרה בין מדינות ערב במזרח התיכון למוסלמים באפריקה.

כתוצאה מכך, גם הליגה הערבית התרחבה למדינות מחוץ לאיזור, כמו לוב, סודאן, מרוקו ותוניסיה. הלובי הערבי צבר כוח ומדינת ישראל התמודדה עם חרם גם פוליטי, מסחרי וכן, גם ספורטיבי.

"הו חרא ירא בוטרוס רע לי ראלי צ'ופר לא סמבוסה מהראג'ה
ואמא צ'יטה אבוק טרזן שמעון רצבי סוס קטן אלי אוחנה
הנח לי אלי חנה נח בדשא במגרש אלי אוחנה אלי אוחנה
שמעון רצבי מה מצא בי שום דבר בי לא מצא חן בעיני
קנדומטים בפסאז'
סצנות פורנו בגראז'
הכל התחיל בנאצר..."
[''הכל התחיל בנאצר", שלומי ברכה]

ובתוך כל הסערה הזו, נבחרת ישראל שובצה לבית האסייתי-אפריקאי במוקדמות גביע העולם של 1958, שנערך בשבדיה. המונדיאל בגרסה ההיא הורכב מ-16 נבחרות על פי החלוקה הבאה: 11 נציגות לאירופה (כולל האלופה גרמניה המערבית והמארחת שבדיה), 3 נציגות לדרום אמריקה, אחת לצפון ומרכז אמריקה והאיים הקריביים ואחת בלבד לאפריקה ואסיה. ביחד. על הנייר הסיכויים של ישראל לא היו גדולים כש-12 נבחרות התחרו על כרטיס אחד, רק שאז הבלאגן הפוליטי התחיל. רגע אחרי רגע, משחק אחרי משחק.

עוד לפני שהכדור הראשון נבעט, פיפ"א החליטה לסרב לבקשות ההשתתפות של אתיופיה וקוריאה הדרומית. 10 הנבחרות שנותרו חולקו בשלב הראשון, שהיה רק ההתחלה לפארסה הגדולה. ישראל הוגרלה בסיבוב הראשון מול טורקיה. יש שתי גרסאות שונות לגבי ההחלטה של הטורקים לפרוש. הראשונה, והפורמלית יותר, טוענת כי הטורקים ראו בעצמם חלק מאירופה ודרשו לקחת חלק בבית האירופאי, בחיפוש אחר מעמד גבוה יותר וגם סיכוי גדול יותר לעלות. כשנשלחו לבית האסייתי, נפגעו ופרשו. על פי הגרסה האחרת, לחץ כבד שהפעילו המוסלמים במדינה גרם לפרישה, העיקר לא לפגוש את ישראל. הנבחרת בשלב הבא.

"צריך להבין שלגוש הערבי היה כוח", מזכיר אמציה לבקוביץ', שהיה בסגל הנבחרת במוקדמות 1958. "למוסלמים היו נציגים במדינות רבות והם ניסו להשפיע כדי להעיף אותנו מהטורנירים הללו. אני זוכר שעוד בנבחרת הנוער נשלחנו עד פראגוואי כדי לקיים משחק".

בתחנה הבאה אינדונזיה חיכתה לישראל. שנתיים קודם היא אירחה את ועידת באנדונג, שכללה את כל המדינות באסיה ובאפריקה למעט קוריאה וישראל. הוועדה הפכה למפגן השמצות נגד המדינה הציונית הצעירה והמדינה מדרום-מזרח אסיה התקרבה לגוש הערבי, לברית המועצות ולסין. כמובן שלשיעור המוסלמים הגבוה באינדונזיה הייתה השפעה רבה. בהתאחדות המקומית סרבו לשחק בישראל וביקשו להעביר את המשחק לאדמה נייטרלית. פיפ"א השיבה בשלילה, ישראל דילגה עוד שלב.

בקרב האחרון על הכרטיס לאירופה חיכתה לישראל נבחרת סודן, שעברה את סוריה. אלא שזו, כמו אינדונזיה, החליטה להחרים את המפגש. ישראל עלתה למונדיאל לראשונה בתולדותיה? לא ממש. דווקא באותה שנה קיבלו בפיפ"א החלטה להכניס סעיף מיוחד הקובע כי נבחרת לא תעפיל לטורניר אם היא לא שיחקה לפחות משחק מוקדמות אחד, אלא אם מדובר במארחת או במחזיקה המכהנת. כמובן שרק ישראל נכנסה לקטגוריה הזו, ובפדרציה  העולמית נתקלו בתסבוכת בין-לאומית.  

נסו לדמיין את הסיטואציה היום. בעצם, זו לא ממש בעיה. "ישראל עשויה להחליף את אוקראינה במונדובאסקט", "לברון נגד אוחיון?", זעקו הכותרות בכלי התקשורת רק לפני כחודש כשנוצרה הזדמנות להיכנס לטורניר מהדלת האחורית במקום אוקראינה. בשנות החמישים לא ממש התעסקו בזה. אולי לא הבינו שייקח לנו כל כך הרבה שנים להגיע לטורניר כזה. "עכשיו הכל מופיע בתקשורת, אז פשוט אמרו לנו: 'זו לא הופיעה, אתם תפגשו את ההיא'. ככה פגשנו את וויילס'', מסביר לבקוביץ'.

אז איך לעזאזל וויילס קשורה לכל הסיפור הזה? חכו, זה מגיע. בנובמבר 1957, ראשי פיפ"א נפגשו בציריך (בורקסים, קוקטיילים... יש דברים שלא ישתנו לעולם) כדי לנסות ולפתור את המצב. ההחלטה הראשונית שהתקבלה הייתה לערוך הגרלה בין 9 הנבחרות האירופאיות שסיימו במקום השני בבית המוקדמות ולשלוח את המנצחת למאבק מול ישראל. הזדמנות שניה, מפגש כפול. רק שאז הפוליטיקה התעוררה, וגם ההבנה של אותן נבחרות שרק יריבה חלשה מהמזרח התיכון מפרידה בינן לבין המונדיאל.

הראשונה שזיהתה את ההזדמנות הייתה אורוגוואי, שפנתה מיידית לפיפ"א בטענה שדווקא לדרום אמריקה מגיעה נציגה רביעית, בייחוד כזו שכבר זכתה בגביע. עוד אחת שלא המתינה בסבלנות היא ספרד, שהבינה שתסיים במקום השני בבית ושלפה את התותחים הכבדים שלה, אפשרות להביא את הכוכבים די סטפאנו וקובאלה. נשיא פיפ"א סטנלי רוס לא קיבל את הפניות וב-15 בדצמבר 1957 ביצע את ההגרלה. הפתק שנשלף היה של וויילס, שסיימה במקום השני בבית עם צ'כיה וגרמניה המזרחית.

המשחק הראשון נערך ברמת גן ב-15 בינואר 1958. הנבחרת עלתה עם הרכב שכלל את יעקב חודורוב, אמציה לבקוביץ', חנוך מורדכוביץ', גדעון טיש, נח רזניק, אהרון אמר, יוסף גולדשטיין, יצחק נחמיאס, זכריה רצבי, נחום סטלמך ושייע גלזר. על אף סוללת השמות המיתולוגיים מבחינתנו, דייב בראון ולן אלצ'רץ' כבשו לזכות האורחת באיצטדיון הלאומי, שהיה גדוש באוהדים, והפכו את הגומלין לפרוטוקול בלבד. "הנבחרות הבריטיות היו חזקות מאוד אז", מספר לבקוביץ', ששמר באותו משחק על האגדה ג'ון צ'ארלס, חלוץ יובנטוס.

"צ'ארלס היה הבריטי הראשון ששיחק באיטליה", נזכר לבקוביץ'. אותו חלוץ היה העברה הבריטית הכי יקרה באותן שנים, כשנמכר מלידס לגברת הזקנה תמורת 65 אלף ליש"ט. חוץ ממנו, היה לנבחרת הבריטית גם את כוכב קליף ג'ונס מטוטנהאם ואת איבור אלצ'רץ', שנחשב עד היום לאגדה אחרי שכבש 249 שערים ב-691 הופעות על אדמת הממלכה. "איבור לא היה צריך מספר על הגב", אמר עליו המאמן האגדי מאט באזבי, "אי אפשר היה לפספס את הקלאסה שלו, הוא אחד הגדולים שהיו". בגומלין השניים הללו, אלצ'רץ' וג'ונס, סגרו את הסיפור סופית עם 0:2 נוסף. זו הייתה הפעם היחידה שוויילס הגיעה למונדיאל, הפעם היחידה בה כל נציגות בריטניה העפילו. אנחנו נאלצנו לחכות 12 שנים נוספות עד ששפיגל ושפיגלר הגיעו.

"מאז עברו הרבה גשרים מעל המים
וכבר הספיקו להמציא ת'צהריים.
עוד לא ידעו הם על הגלובוס מה צורה לו,
אם מרובע הוא, אם עגול, או איך שבא לו.
אך דבר אחד ידעו,
ואת זה מיד קבעו,
אם סירבה - אין תקווה,
זה מה שקרה"
[אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון]

בקמפיין הקרוב, וויילס וישראל שוב ייפגשו. אמנם בלי צ'ארלס, חודורוב, אלצ'רץ' וגלזר, אבל אולי אחת מהן תצליח סוף סוף לרשום עוד הופעה בטורניר גדול. אם שקלתם לשים את הכסף שלכם על גוטמן ולא על גארת' בייל, אז אולי תקשיבו למשפט הבא. "לצערי, המונדיאל ב-1970 היה הראשון והאחרון שלנו. היום כבר לא מגדלים פה שחקנים וגם לא מאמנים. בקיצור, זו קטסטרופה". את זה אומר אמציה, והוא כבר פגש את וויילס.