ניימאר, ואן חאל ומסי (gettyimages) (צילום: ספורט 5)
ניימאר, ואן חאל ומסי (gettyimages)|צילום: ספורט 5
Get Adobe Flash player

1. המונדיאל הזה החמיץ ממטר מול שער ריק. הייתה לגביע העולם ברזיל 2014 הזדמנות בלתי חוזרת להפוך לאחד מגדולי המונדיאלים בכל הזמנים, והוא בעט בה ליציע. עם הכניסה לישורת האחרונה, אחרי 48 משחקים מרניני נפש של שלב בתים, הוביל הטורניר הזה בהפרש עשרות מטרים על רוב מתחריו. אבל אז הוא מעד, קירטע, הזדקף לרגע (1:7) וסיים בזחילה אל הקו. יש משהו סמלי מאוד בזה שמספר השערים הסופי בברזיל נעצר על 171 – בדיוק כמו השיא של צרפת 1998. רוצה לומר לנו: אין מצב שטורניר שבששה עשר משחקי הנוקאאוט שלו נכבשים 35 שערים, רבע מהם במשחק אחד, ישבור את השיא ויזכה לבלעדיות בהיסטוריה.

אמנם שערים אינם קנה המידה היחיד, לפעמים אפילו לא המרכזי. אבל הפעם הבצורת הייתה תוצר של שיממון יצירתי, והעצלתיים של השבועיים האחרונים הוציאו את המיץ והחשק, כרסמו עד דק באופוריה הראשונית, השכיחו את ההתלהבות והותירו טעם תפל. או סתם פרווה. בראי ההיסטוריה זה יהיה המונדיאל בו הובסה ברזיל 7:1, ספרד 5:1, וגרמניה הניפה בצדק גביע עולם אירופי ראשון על אדמת דרום אמריקה. מעט מדי לטורניר שנפתח בשלל צבעים טכניקולור, וסיים עם 16 גוונים של אפור.


2. מונדיאל ראשון בלי אריק איינשטיין ושני בלי עלי מוהר. 24 שנים מאז "אלה שמות" האגדי וטורניר (1990) שאף הוא הסתיים ב(מערב) גרמניה – ארגנטינה 0:1. אני יודע שזה יומרני, אבל מנסה בכל זאת לחשוב מה היה צד את עינם וליבם ביוני-יולי 2014.

אריק הרומנטיקן חסר התקנה היה יכול להצטרף לתוגת המפסידים בקלות רבה יותר מאשר לצהלת המנצחים. ספרד אחרי החמישייה הייתה מעניינת ומדרבנת אותו (להגיגים) הרבה יותר מהולנד. חרפת בלו הוריזונטה של ברזיל בחצי הגמר יכלה להוציא ממנו את מיטב השירה והאמירה הנוגה. לא היה מפתיע לו הוא היה מאמץ את דויד לואיז, ז'וליו סזאר ואפילו פרד אל ליבו, ורואה את המונדיאל דרך עיניהם הדומעות של האנטי-גיבורים. גם לואיס פליפה סקולארי היה זוכה בוודאי לשורה בפואמה, בקינה האמפטית המחבקת לכבוד הצועדים אל השקיעה. ואיזו שקיעה.

מוהר היה יכול לתת לעמיתו הטוב וחברו הנפלא קונטרה, ולהתרכז בכך שגרמניה פירקה את ארגנטינה 0:1. לא סתם גרמניה, אלא הנבחרת השגיבה, הדורסנית מחד ובנויה לתלפיות מאידך, הראויה לאשראי ולתואר. וכמובן שעומר דמארי היה משתחל אף הוא איכשהו לטור (השוואה לפרד? דמארי לבטח לא נופל ממנו וכיו"ב).

כמה חבל, כמה עצוב, שאריק ועלי כבר מזמן במונדיאל שכולו טוב.

3. אל תבכי ארגנטינה, אין ממש סיבה, אבל באותה נשימה אל תבכי גם אנגליה, כי הכל יחסי. כי מה יותר נורא – לעוף אחרי שלב הבתים עם שני הפסדים ותיקו, הפרש שערים 4:2, או להגיע לחצי הגמר ולחטוף שביעייה?

פרופורציות הן שם המשחק. אלו באו לעזרתה של אנגליה בדמות שתי אלופות עולם קודמות נוספות, איטליה וספרד, שסיימו את דרכן אחרי שלב הבתים. אלופת עבר נוספת, אורוגוואי, שלא שרדה את השמינית ובעיקר את שערוריית לואיס סוארס. וברזיל, הו ברזיל. ה-7:1 הצורב סידר לכל הארבע הנ"ל – אנגליה, ספרד, איטליה, אורוגוואי – מצפון הרבה יותר נקי וזיכרון הרבה יותר קצר.

חכו לטוקבקים: תוך שנה או פחות הם יעלו על סדר היום רק דרך השביעייה הבכלל לא סודית. מישהי מהארבע הייתה מוכנה להתחלף עם הסלסאו? להגיע אל ארבע האחרונות ולעוף כך לעזאזל? אני בספק.

4. האם לואיס ואן חאל גאון? האם מנצ'סטר יונייטד מקבלת מאמן פנומן? ואולי: מה הייתם אתם עושים עם הסגל של הולנד?

ואן חאל הוא ללא ספק מועמד לתואר מאמן המונדיאל. הוא ידען, דקדקן, טקטיקן, קפדן, ובטורניר הזה הוא אף הוכיח כי הוא עבר השתלת אישיות – לא עוד דיקטטורה הנהגתית וסכסוכים עם שחקנים, אלא הרמוניה בחדר ההלבשה ובמגרש האימונים הזולגת גם אל התזמורת במגרש.

אבל עם כל הכבוד למלאכת המאמנים בטורניר, מונדיאל 2014 שב והזכיר לנו גם את מגבלותיהם. וטוב שכך. במקצוע הזה העילוי נשפט על פי משחקו האחרון, כך שגם ה-SO CALLED גניוס של ההולנדי מוגבל. עובדה: מה שעבד ברבע הגמר מול קוסטה ריקה (שפן ושפו טים קרול), כבר לא היה רלבנטי בחצי הגמר נגד ארגנטינה. כאן  שום פטנט כבר לא עבד. נגמרו השפנים. הולנד הייתה עדיפה אבל לא הצליחה למצוא את הפירצה. ארבע שעות רצופות בשלב הנוקאאוט ללא שערי זכות הן לא מוצר היכול להתפאר בסוג כלשהו של גאונות. היא לא כבשה. ואז הגיעו שוב הפנדלים, והוכח שלא כל יום ואן חג.

למנצ'סטר יונייטד זה דווקא יכול לעזור. אולי עדיף שוואן חאל לא ידהר ללנקשייר כמלך על גבי סוס לבן, משיח בן דויד (מויס?). אולי טוב שהמציאות הספורטיבית נושכת גם גאונים בפוטנציה, ומחייבת אותם לרדת מהאולימפוס, להיות אנושיים, לא לעוף על עצמם. זה עשוי להיות הרבה יותר בריא עבור ואן חאל בפרט והשדים האדומים בכלל.

5. מונדיאל בו מגיעה קוסטה ריקה אל רבע הגמר, הוא טורניר המחייב להצדיע לאנדרדוג, להצר על כך שהנמושות היחסיות האחרות לא עשו הרבה יותר בחודש בו באמת קשה היה להבדיל בין ארגנטינה לפלשתינה, ולבחור את נבחרת המונדיאל האלטרנטיבית – זו המורכבת מהשחקנים המצטיינים הצנועים, מעוררי אפס ציפיות, חלקם אלמונים, חלקם שמות שעברם מאחוריהם אך לכאורה הגיעו לברזיל כאשר אבד עליהם הכלח, נעדרי ההילה שלפני, וראוי התהילה שאחרי.

שוער: קיילור נאבאס (קוסטה ריקה). מגן ימני: מאתייה דבושי (צרפת) בלם: רפא מארקס (מכסיקו) בלם: יחזקאל גאראי (ארגנטינה) מגן שמאלי: מרקוס רוחו (ארגנטינה). קישור: מאתייה ולבואנה (צרפת), חאבייר מסצ'ראנו (ארגנטינה), ארבאלו ריוס (אורוגוואי), חואן קוודראדו (קולומביה). חלוצים: חאמס רודריגס (קולומביה), איסלאם סלימאני (אלג'יריה).

ספסל: טים הווארד (ארה"ב), ריקרדו רודריגס (שווייץ), גארי מדל (צ'ילה), רון פלאר (הולנד), ג'נקרלו גונסאלס (קוסטה ריקה), כריסטיאן בולאניוס (קוסטה ריקה), דירק קאוט (הולנד), הקטור הררה (מקסיקו), דיבוק אוריגי (בלגיה), ג'ואל קמפבל (קוסטה ריקה).