המונדיאל הראשון שאני זוכר, גם אם במעומעם, היה זה של 1970. מאחר שנבחרת ארגנטינה כלל לא העפילה לאותו מונדיאל, שבו ישראל שיחקה וברזיל זכתה, לא היה לי כל מושג אז, כילד בן 9, שארגנטינה היא בכלל גורם של ממש בכדורגל העולמי. ארבע שנים לאחר מכן, במונדיאל 74', ארגנטינה כבר שיחקה. אבל כשהולנד המופלאה הביסה אותה 0:4, התחושה של הילד בן ה-13, שעדיין לא קרא, חקר והכיר את ההיסטוריה, הייתה שארגנטינה זו לא באמת נבחרת חשובה.
ואז הגיע מונדיאל 1978. התמונות שהגיעו מהאיצטדיון בבואנוס איירס היו מדהימות, מצמררות ובלתי נשכחות. כשארגנטינה עלתה למגרש, האוויר התמלא בכמויות בלתי הגיוניות של קונפטי וסלילי נייר. מעולם לא ראיתי דבר שכזה. זה היה מדהים, מקסים ומרגש. ברקע הדברים קראתי בעיתונים שיש בעיה עם המונדיאל הזה, בגלל העניינים הפוליטיים בארגנטינה. אבל בואו נודה: כשהמונדיאל ההוא רץ לנו מול העיניים, אני וחבריי בני הטיפש-עשרה לא באמת התעניינו בפוליטיקה. לא קראנו מאמרי דעה בעיתון "הארץ". רק הכדורגל עניין אותנו. והכדורגל היה נהדר.
נבחרת ארגנטינה הייתה דבר חדש, מסעיר ומטלטל. חבורה של שחקנים ארוכי שיער, חלקם משופמים, עם מכנסונים צמודים. ולא הכרנו כמעט אף אחד מהם. את השם מריו קמפס זכרנו (בקושי) ממונדיאל 1974. אבל לאופלדו לוקה? דניאל פסארלה? אובאלדו פיליול? אלברטו טראנטיני? אף אחד בארץ – אולי חוץ מכמה יוצאי ארגנטינה – לא שמע מעולם על השחקנים האלה.
היו אנשים רבים בארץ שהמופע של נבחרת ארגנטינה הפריע להם, כי היה בו משהו כוחני אבל בעיקר זר ולא מוכר. ולכן התפתח בישראל אנטגוניזם כלפי הנבחרת הזו. אבל אני התאהבתי. גם בשחקנים שמסתערים קדימה ושיערם הארוך וההיפי מתנופף באוויר, גם מהאנרגיות המדהימות של הקהל, וגם מהכדורגל הסוחף.
ארגנטינה לא זכתה בגביע בקלות. היא ניצחה בקושי את הונגריה ואת צרפת, והפסידה לאיטליה בסיבוב הראשון. היא סיימה במקום השני בבית שלה ובמקום להמשיך לשחק בבואנוס איירס עברה לשחק בסיבוב השני ברוסאריו. זה לא היה בתכניות. גם בסיבוב השני זה הלך קשה. ארגנטינה ניצחה את פולין, אבל לא לפני שהפולנים החמיצו פנדל, ונגד ברזיל הקרב הסתיים ב-0:0 קשוח ועצבני.
ואז הגיע המשחק מול פרו. אני יודע, כבר 36 שנה רצות השמועות על כך שהמשחק היה מכור ואי אפשר להסביר בדרך אחרת את הניצחון 0:6 שהעלה את ארגנטינה לגמר. אבל אני ראיתי את המשחק. ופרו שיחקה מצוין בתחילתו, ואפילו תקפה ובעטה לקורה. אבל ארגנטינה שיחקה מצוין, תקפה ללא הרף, וכאשר הצליחה להבקיע את הראשון, היא נכנסה ל"אטרף" וכבשה שוב ושוב.
יכול להיות שהיו כל מיני דברים לא תקינים סביב המשחק הזה, אבל אני לא חושב שאפשר לבוא בטענות לשחקנים הארגנטינים ולמאמן שלהם, ססאר לואיס מנוטי. ארגנטינה הייתה הנבחרת הטובה ביותר במונדיאל הזה והניצחון שלה בגמר על הולנד היה מוצדק מבחינה מקצועית. למרות שאם רובי רנסנברינק היה מדייק באותה בעיטה בדקה ה-90, ההיסטוריה הייתה משתנה.
הרבה אנשים דיברו איתי במשך השנים על מונדיאל 1978 ולכולם כמעט היו דברים לא טובים להגיד: על המשטר הצבאי הרצחני, על שיטת המשחקים הלא הוגנת, על השמועות בקשר למשחק מול פרו. הכל נכון. אבל אסור לשכוח שמעבר לכל זה הייתה שם נבחרת כדורגל נפלאה, הגונה, עם שחקנים שעשו הכל כדי להביא כבוד ותהילה לבני העם שלהם. ואת זה אני אף פעם לא שוכח.
