לפני הכל חייבים לפתוח במחמאות לנבחרת מקסיקו על הדרך שבה שיחקה מול ברזיל. פשוט צריך לקום ולהצדיע להם. ראינו נבחרת לוחמת בצורה מדהימה, משהו יוצא דופן שכבר שנים לא נראה כמוהו. זאת הייתה הופעה מלאת מוטיבציה – פשוט מופע הירואי. המקסיקנים לא שיחקו בונקר והסתגרו, אלא נעזרו במשחק ההגנה הטובה כדי לצאת להתקפות ונראו יוצא מן הכלל.
כמובן שהמצטיין בצד המקסיקני ובמשחק כולו היה השוער גיז'רמו אוצ'ואה שיהפוך בקיץ לאחד המבוקשים ביותר בשוק ההעברות. זאת הייתה הופעה של שוער גדול שמוכרח לשחק בקבוצה גדולה. כמובן שהיה לו גם הרבה מזל, אבל המזל הולך עם הטובים והוא הוכיח שהוא כזה.
בצד הברזילאי, עושה רושם שהמארחת לא מסוגלת לשחזר את היכולת והסגנון אליהם התרגלנו בשנות ה-70. זאת ברזיל אנמית, עם התקפה של שחקן אחד בלבד – ניימאר. ברזיל נשענת על הגנה מעולה, עם צמד הבלמים הטוב בעולם, אבל חסרת חלוצים. פרד וז'ו הם החלוצים הכי טובים שיש במדינה עמוסת הכשרונות הזו? פשוט לא ייאמן שאין חלוץ אחד ראוי במדינה שהביאו לעולם הכדורגל את פלה, רומאריו, בבטו, רונאלדו ואחרים.
אחת הטעויות של פליפה סקולארי הייתה ההחלטה לעלות עם שני קשרים אחורים, פאוליניו ולואיז גוסטבו. למאמן הברזילאי לא היה צורך בשני קשרים מהסוג הזה, בטח ובטח כשיש הגנה כל כך חזקה, ואפשר היה להסתפק באחד מהם ולהכניס כח התקפי נוסף.
בנוסף, סקולארי טעה בהצבה של אוסקר והיה צריך להציב אותו באמצע, מתחת לחלוץ, המקום שבו הקשר של צ'לסי הוכיח את עצמו כל כך טוב מול קרואטיה. אוסקר הולך לאיבוד באגף, והכי גרוע – משאיר את ניימאר לשחק לבדו בלי עזרה מאף אחד. בשלבים גדולים של המשחק היה נראה שניימאר הוא היחיד שמנסה, ויתר השחקנים עומדים ומסתכלים.
עושה רושם שהמשחק הזה מול מקסיקו היה חותמת לכך שברזיל הקלאסית, ההתקפית והמרתקת – זאת שכולנו כל כך אהבנו לראות בעבר - כבר לא תחזור. הגיע הזמן של כולנו להתרגל לברזיל הגנתית וטקטית. דווקא על אדמת ברזיל, הכדורגל הברזילאי נגמר.
