"שגה א אורה", אמר אמש מאמן נבחרת ברזיל לואיס פליפה סקולארי לקראת משחק הפתיחה של המונדיאל. "הגיעה השעה" (בפורטוגזית, ובכלל). ואכן, זה הגיע. יום הפתיחה. היום לו המתינו מאות מיליונים בכל העולם ארבע שנים ארוכות. מאז שאיקר קסיאס הניף את גביע העולם ב"סוקר סיטי" ביוהנסבורג ביולי 2010.
בברזיל חיכו לא פחות מ-64 שנים ליום הזה. 64 שנים שחלפו מאז שברזיל אירחה את המונדיאל בפעם הקודמת. אז, ב-1950, זה הסתיים עם ההפסד ההוא לאורוגוואי, היום השחור ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הברזילאי. הפעם, מקווים בברזיל, למרות המחאות, ההפגנות, הכעס על הממשלה ועל הפוליטיקאים המושחתים, הפעם הם מקווים לסיים את המונדיאל עם זכיה בגביע. שייעשה התיקון ההיסטורי ל"מרקאנאסו".
אפשר להרגיש את ההתרגשות באוויר. ערב לפני הפתיחה, במסעדה בה אכלנו, כבר נתלו הדגלים הצהובים-ירוקים ומכשירי הטלוויזיה שידרו רק מונדיאל. כתבות, תקצירי משחקים, דיווחים מכל הערים המארחות והמון פרסומים שבכולם מככבים שחקני הנבחרת. מרסלו, הולק ודויד לואיז, אבל בעיקר ניימאר - השם המדובר ביותר בברזיל. הוא התקווה הלאומית. הוא מי שאמור להיות היורש של פלה, רומאריו ורונאלדו.
המטוס שלוקח אותי לקויאבה, העיר בה ייערך המשחק בין צ'ילה ואוסטרליה, מפוצץ באוהדים צ'ילאנים ואוסטרלים. כולם לבושים בחולצות הנבחרות שלהם. ביניהם הסתובב גם עמרי, קיבוצניק מיד מרדכי, שהתנצל בפני שהוא בחר לטוס דווקא לקויאבה הרחוקה.
אין ספק, יש חשמל באוויר. המונדיאל כבר כאן ואי אפשר שלא לחוש בו. וגם אם חלק מהברזילאים קצת אדישים כרגע, הם לא יוכלו להישאר כך כשהסלסאו תתחיל לשחק. ואם וכאשר היא גם תבקיע, תלהיב ותנצח, יתחיל פה קרנבל אמיתי.
