על המגרש בברן, אז ב-1954, גרמניה קמה מההריסות. על אותו מגרש החלה ההתרסקות של אחת המעצמות הגדולות של עולם הכדורגל. כי המונדיאל בשווייץ לא הביא רק אתוס של גבורה ונס בלתי נתפש, אלא בעיקר סיפור של החמצה.
"זו הייתה זכות להיות מובסים על ידם, הכדורגל שלהם היה מתקדם בהרבה משלנו". כך נזכר כעבור חמישים שנה אחד משחקני אנגליה, שחטפה 6:3 בוומבלי מאותה הונגריה מופלאה. "בספרו, פושקאש כתב שאם לא היה לי משחק טוב בשמירה עליו, הם היו מבקיעים 12 שערים. ככה גם אני בוחר להסתכל על זה".
על אף הגאווה והגאוותנות האנגלית, עד אותם ימים טענה מרכז אירופה לשליטה ביבשת. אוסטריה, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה והונגריה איימו למנוע את הבכורה מאיטליה וממדינות המערב ולייצג את העולם הישן מול הכוחות העולים מדרום אמריקה. היהלום שבכתר היו המגייארים המופלאים של גוסטב שבש, מנהיג פועלים ששינה את המשחק.
שבש הנהיג משטר אימונים קפדני והקפיד על שיפור הכושר הגופני ושמירה על אורח חיים ספורטיבי. הוא הנחיל מערך גמיש עם חילופי מקומות ושני חלוצי חוד קטלניים וגם עודד את שחקניו להתנסות במשחק בכל עמדה במגרש – רעיון מהפכני שניפץ כל מוסכמה רווחת. "כשתקפנו, כולם יצאו להתקפה. זה היה להיפך כששמרנו", הסביר שנים לאחר מכן, והתעקש: "אנחנו היינו האבטיפוס של הטוטאל פוטבול".
נבחרת הפלא, כמו שתמיד קוראים לה, לא הייתה רק פרנץ פושקאש ועוד 10. שאנדור קוצ'יש, ננדור הידגקוטי, זולטאן צ'יבור, גיולה גרושיץ' ויוזף בוז'יק היו שחקנים מהרמות הגבוהות ביותר, ומעבר לכך ניחנו באינטליגנציית כדורגל נדירה. המאמן שבש שמר על המשכיות וחיבור נדיר שהחל בשלהי שנות ה-40' והתנקז עד לאותו גמר היסטורי.
למשחקים האולימפיים ב-1952 הם הגיעו אחרי שנתיים בלי הפסד ודהרו לזהב עם 5 ניצחונות מחמישה משחקים ו-2:20 במאזן השערים. שנה לאחר מכן טחנו את היריבות בגביע מרכז אירופה, הביכו את אנגליה באותו משחק בוומבלי ולאחר מכן הנחילו לה בבודפשט את הפסדה הצורב ביותר אי פעם (7:1). אחרי ארבע שנים בלי הפסד, לא היה ספק: הונגריה הייתה הפייבוריטית הברורה לזכיה במונדיאל 1954.
המגייארים פתחו את הטורניר עם 0:9 על קוריאה הדרומית ו-3:8 על גרמניה המערבית. הם המשיכו עם רביעיות לרשת ברזיל ואורוגוואי והגיעו לגמר עם רצף של 36 משחקים בין-לאומיים בלי הפסד. במעמד הנישא ביותר, מול אותה גרמניה, הם הובילו 0:2 כבר בדקה השמינית והגיעו ל-27 שערים בטורניר. מעולם לא הייתה נבחרת שכבשה יותר במונדיאל אחד, מעולם לא הייתה עוד החמצה כזו.
הגרמנים חזרו בצורה הירואית ומעט אלימה ל-2:3, הניפו את הגביע והרימו מחדש את ארצם מחורבות מלחמת העולם השניה. ההונגרים היו שבורים ועד מהרה גם התפזרו עם רוחות התהפוכות הפוליטיות של אותם ימים. עם הכיבוש הסובייטי חלק נפוצו לספרד, אחרים לאיטליה והתהילה הלאומית התחלפה בהצלחות של בודדים בזירת המועדונים.
פניו של הפספוס היו פניו של פושקאש. כי הוא היה המנהיג, הדמות המרכזית, האיש ממנו ציפו לגשר על בעיות שיצוצו. הוא זה שהבין יותר מכולם את סוד ההצלחה. "יישמנו יותר מכולם את חוק הזהב של הכדורגל: שחקן טוב ממשיך לשחק גם כשהוא בלי הכדור. ככה, אם יגיע אליו כדור, הוא יוכל לעשות איתו משהו טוב", הסביר בפשטות.
"מעולם לא ראיתי את פושקאש מחמיץ הזדמנות באחד על אחד מול שוער", נזכר בובי צ'רלטון. ריימונד קופה, המצטיין של מונדיאל 1958 ומכוכבי ריאל מדריד, הודה: "האליל שלי היה תמיד פרנץ פושקאש. כל שוער החל לרעוד כשהוא הגיע למרחק 35 מטרים מהשער".
הנבחרת ההיא הפסידה רק באותה פעם אחת בין יוני 1950 לפברואר 1956. שיעור ההצלחה שלה עמד על 91% וגם אחרי הגמר ההוא היא רשמה 17 ניצחונות ושתי תוצאות תיקו ב-19 משחקיה הבאים. פושקאש וחבריו הבקיעו ב-73 משחקים רצופים ועד היום מחזיקים ברצף הארוך בהיסטוריה לנבחרת בלתי מנוצחת – ארבע שנים וחודש.
עם השנים העפילה הונגריה עוד כמה פעמים למונדיאל, אבל זה כבר לא היה זה. מנבחרת הפלא נותרו רק הזכרונות. היריבות סגרו עד מהרה את פערי האיכות והותירו להונגרים אבק של נוסטלגיה וקוצר נשימה. מעין שיעול צרוד של היעדר כושר, כדורגל אפרורי ושקיעה לבינוניות. בראיון ל"אינדיפנדנט", זמן קצר לאחר מותו של פרנץ פושקאש, אלכס פרגוסון ביטא בפשטות את התחושות של כל מי שראה את החבורה ההיא: "אני עדיין לא מבין איך הם לא זכו בגביע העולם ב-1954".
