"זו הייתה יד האלוהים". במילים מתחכמות אלה, שהפכו למיתולוגיות מיד עם אומרן, ענה דייגו מראדונה על השאלה בנוגע לשער ההוא מול נבחרת אנגליה ברבע גמר גביע העולם ב-1986. אותה "יד אלוהים" הייתה כל כך מפוקפקת וכל כך גבולית, אך עם זאת סימלה יותר מכל את דייגו, המאבק בין המדינות ואת המונדיאל כולו. בחלוף 24 שנים, נגיעת יד אחרת עלתה לכותרות, אלא שהפעם קיבלה תהודה שונה ב-180 מעלות.
לואיס סוארס היה שמו של הילד בן ה-23 שהפך באותו ליל ה-2 ביולי 2010 לשם מוכר בכל העולם - לאו דווקא מהסיבות בזכותן הפך לימים לשחקן הטוב ביותר בליגה האנגלית. במצב של 1:1, בדקה ה-120 ברבע הגמר בין אורוגוואי לגאנה, כדור חופשי של ג'ון פנטסיל גרם לבלאגן ברחבה. פרננדו מוסלרה יצא רע ודומיניק אדיה, המחליף הצעיר, נגח בעוצמה כדור שעשה את דרכו לרשת. אלא שבדרך היה שם סוארס, שבהחלטה אינסטינקטיבית של רגע ייצר את אחד מהרגעים הזכורים והשנויים במחלוקת בתולדות המונדיאל.
החלוץ האורוגוואי, כזכור, הדף את הכדור מהקו בידו, הורחק, בכה, אסמואה ג'יאן החטיא את הפנדל, הבכי של סוארס התחלף בשאגות שמחה, הדרום אמריקנים ניצחו בכדורי עונשין מהנקודה הלבנה ומספר 7 בתכלת הפך לשנוא נפשה של יבשת שלמה. כי בניגוד לאותה נגיעת יד של מראדונה, שתובלה בלא מעט תחושת נקמה של "דפקנו את האנגלים שפעם דפקו אותנו", הפעם לא היו שני פנים לאותה עבירה. בטח שלא בדרום אפריקה.
"רמאי", "פושע של ספורט", "בוגד במשחק", זעקו כל כותרות העיתונים בדרום אפריקה, בלי יוצא מן הכלל. כי גאנה - שחיפשה להפוך לנבחרת האפריקנית הראשונה אי פעם שעולה לחצי הגמר - הייתה הנציגה של כ-ו-ל-ם. וסוארס, בהינף יד, מנע ממנה את העליה ההיסטורית. אפשר לנתח את הפעולה הזו מאין-סוף זוויות, אבל הלך הרוח באפריקה היה חד משמעי: סוארס ביצע פעולה של ייהרג ובל יעבור - סוג של בגידה בספורט, בגידה בענף, בגידה בערכים הבסיסיים שעליהם נבנה הכדורגל.
חלק מהעולם
יוהנסבורג זאת עיר משמימה ומשעממת. עיר בה החשש מכייסים קבוע והפשע הוא חלק אינטגרלי מחיי היום-יום. ליום אחד, היא הפכה להצגה. היא קיבלה צבע, היא קיבלה פנים, כולם בה הפכו לאחים. ליום אחד, האדום, הצהוב והירוק החליפו את האפור הקודר והקבוע. את הסיבה אין צורך לפרט: דרום אפריקה, והיבשת השחורה כולה כאמור, הייתה לגאנה. אלפי התיירים והאוהדים הנייטרליים, שהתאהבו ממבט ראשון, היו גאנה. היא הפכה למיינסטרים, לנבחרת של כולם. ועל פי כלל המעבר הזה - סוארס היה לאויב של כולם.
תרצו או לא, ועם כל הכבוד לשער של אנדרס אינייסטה בגמר, העיסוק באותה נגיעת יד הפך לסיפור הכי גדול של אותו מונדיאל. כי באותו רגע באיצטדיון הסוקר סיטי היה פשוט הכל: שמחה שמתחלפת בעצב, עצב שמתחלף בשמחה, תקווה וחלומות של יבשת שלמה שמתנפצים ברגע, גיבור טראגי וגיבור אחד שנוי במחלוקת. התמצית של הספורט, בשניה אחת של חוסר ספורטיביות או הגנת המולדת - תלוי איך מסתכלים על זה.
בכל מקרה, באפריקה הסתכלו על אותה עבירה רק באופן אחד. כי במונדיאל הראשון על אדמת אפריקה, סוארס פגע בגאווה של המארחים. יחד עם הרמת אירוע למופת, הם רצו להוכיח לעולם שהם חלק ממנו. שהם שייכים, שהם שם, שהם כבר לא ממש "עולם שלישי" כפי שהיו תמיד. ואין טוב כמו להעמיד נבחרת אפריקאית, לראשונה אי פעם, בתור אחת מבין ארבע הגדולות בעולם. תכל'ס, אם ג'יאן היה מבקיע את אותו פנדל, אף אחד לא היה מדבר על סוארס. אבל הדי האכזבה היו כל כך גדולים וכל כך עמוקים - והאשם היה ברור לכולם.
אין סליחה
החלק הכי קשה באותו ערב היה להישיר מבט לאותם פרצופים מדוכאים בתחנות הרכבת, בתחנות האוטובוס, בפאבים, בכבישים ובכל מקום בעיר. אפריקנים, אירופים, אמריקנים - כולם היו בצבעי גאנה. כולם נסחפו אחרי הטרנד המרענן הזה, כולם צבעו את יוהנסבורג בצבע אחר - וכולם ראו אותה חוזרת יום למחרת לאפרוריות המוכרת ההיא. כולם הרגישו איך אפריקה עדיין לא שם, איך היא עדיין לא קיבלה את כרטיס הכניסה הרשמי לליגה של הגדולות באמת. סוג של יום אבל, מלווה בכעס אין-סופי על אותו ילד חצוף, שבגד בכדורגל כולו.
נכון, האנשים בעלי השכל הישר יאמרו שלא היה בפעולה של סוארס שום אלמנט פסול. היא אמנם לא ספורטיבית, אבל היא חלק מהמשחק ואת העונש שלו הוא בעצם קיבל, אם כי גאנה פשוט לא השכילה לנצל את המתנה שנפלה לידיה. לכו תנסו להסביר את זה דרך הרגש, דרך הדמעות של כל האוהדים ביוהנסבורג שהרגישו כאילו שנגזל מהם הניצחון הכי גדול אי פעם של נבחרת אפריקאית במונדיאל. לכו תנסו לשכנע אותם שבספורט דברים כאלה קורים. כי גם אם הם יתפכחו ויבינו שאחרי הכל גם מראדונה הגדול ביצע בזמנו פעולה דומה, הם פשוט לא יסלחו לסוארס לעולם.
