רבים מאיתנו מחלקים את החיים לפי המונדיאלים. פעם אחת היינו בצבא, פעם עם החברים, פעם בעבודה, פעם בבית הספר, בטיול הגדול ובעוד אי אילו תחנות בחיינו. אמנם המונדיאל נצפה בכל פינה ברחבי העולם, על ידי מיליוני ואולי גם מיליארדי אנשים, אך עדיין, לפחות בעיני, מדובר בחוויה הכי אישית שיכולה להיות. חוויה שיש לה מקום קבוע בלבבות של כולנו ומדי ארבע שנים היא מתעוררת מההקפאה וחוזרת לשלוט בנו. פתאום משחק בין חוף השנהב ליפן ב-04:00 לפנות בוקר, הוא הדבר הכי חשוב בסדר היום שלנו. לפתע, אנחנו לא יכולים להחמיץ אפילו דקה אחת ממשחק חסר חשיבות בין הונדורס לאקוודור. פעם בארבע שנים נראה שכדור הארץ לא מסתובב סביב השמש, אלא סביב הכדור העגול, בין אם זה בצרפת, יפן, ברזיל או דרום אפריקה.
לדעתי, לכל חובב כדורגל יש את הרגע הזה במונדיאל, שננעץ בזיכרונו ולא עוזב אותו. רגע שמדי 4 שנים גורם לו לעזוב הכל ולהתמכר לטורניר. הרגע שלי הגיע כמובן בגביע העולמי הראשון שראיתי – ארצות הברית 1994. במקרה שלי, ואני בטוח שכך גם אצל רבים אחרים, זה רגע שעיצב נדבך נכבד באישיות. את האהבה הגדולה שלי לספורט בכלל ולמונדיאל בפרט קיבלתי מסבי, דב גולן.
עבור סבי, הכדורגל היה החיים עצמם, חלק הארי בנפשו - בדיוק כמו אצל כל ארגנטיני. הוא גדל והתחנך בבואנוס איירס בשנות ה-20 וה-30 והקפיד שלא לפספס משחק של בוקה ג'וניורס בצהריי יום ראשון מדי שבוע. הצפייה והציפייה למשחקי "הגנואים" הייתה חלק משמעותי בחייו. המונדיאל ב-1994 היה עבור סבא – אוהד נבחרת ארגנטינה מבטן ומלידה – הזדמנות להטמיע גם בי את האהדה הזו. וכך, סבא ונכד, צפו יחד בשקיקה בכל משחקי הטורניר בארצות הברית.
ראינו ביחד את ההשעיה של דייגו מראדונה, האמנו לו כשהאשים את פיפ"א בקונספירציה נגדו, את ההדחה העצובה של ארגנטינה בשמינית הגמר על ידי רומניה, את הפדחת של יורדן לצ'קוב ב-1:2 של בולגריה על גרמניה ברבע הגמר, את ריקוד העריסה המקסים של בבטו מול הולנד ואת השער העצמי של אנדרס אסקובר. אבל מעל הכל ניצב כמובן הגמר, הגמר שלי, הראשון שלי ובוודאי של רבים מבני גילי – ברזיל מול איטליה.
17.7.1994, יום ראשון בערב, סבא הגיע עם הקלנועית שלו לבית המשפחה בקיבוץ רמת יוחנן ואסף אותי אליו. הייתי מוכן, ילד בן 7 שמחכה לגמר המונדיאל הראשון שלו. כעבור 10 דקות התייצבנו מול הטלוויזיה (טלוויזיית SABA, כמובן) כדי לצפות במשחק הגמר, שנערך בלוס אנג'לס. בניגוד לטורניר כולו, שהיה אחד הטובים והמרתקים בהיסטוריה, המשחק התנהל בעצלתיים, אנטיתזה לכל החודש שקדם לו. שתי הנבחרות התקשו להגיע למצבים וזה נתן את אותותיו, משום שסבי נרדם כבר אחרי 20 דקות. עוד לפני שהחליט לנמנם הוא אמר לי שאנחנו בעד ברזיל, כי זו הנציגה האחרונה של דרום אמריקה. ובכן, במשך כל המשחק החזקתי אצבעות ל"סלסאו" – רומאריו, בבטו, דונגה וחבריהם. בסיום ההארכה, בערך ב-00:30 (אם אני זוכר נכון), החלטתי לעשות מעשה ולהעיר את הדב משנתו. צפינו יחד בבעיטות הפנדלים שיכריעו מי תהיה אלופת העולם.
היינו אמורים לשמור על השקט כדי לא להעיר את סבתא, אבל לא יכולנו להתאפק. ברגע שקפטן נבחרת איטליה, פרנקו בארזי, ניגש לבעוט, צעקנו בכל הכוח – "החוצה!". בארזי הטיס את הכדור לשמיים ואנחנו חגגנו. באותו רגע כבר לא הפריע לי שהמשחק היה שעמום אחד ארוך. ואז הגיע באג'יו. רוברטו באג'יו, מלך השערים של הטורניר והגיבור של איטליה, שהעלה אותה לגמר אחרי שכבש צמד בחצי הגמר מול בולגריה. הסקורר של ה"אזורי" ("הכחולים") ניגש לנקודה הלבנה במצב של 2:3 לטובת ברזיל. באג'יו הכין את הכדור ובמקביל, במרחק של אלפי מיילים, סבא ואני הכנו את הגרון. "ה-ח-ו-צ-ה-!". הכדור נראה כי עושה את דרכו פנימה ואז לפתע עולה למעלה, ממריא מעל המשקוף ויוצא החוצה. שמחה ענקית בבית. אני עד היום מאמין שלצעקות שלנו הייתה השפעה קטנטנה על מעוף הכדור. הרי זה כל מה שצריך. הערנו את סבתא, הפרענו לשכנים, אבל באותו רגע נדמה היה שהעולם עמד מלכת. ברזיל ניצחה, ברזיל אלופת העולם!
כמו שאמרתי, זה הרגע המכונן שהצית את האהבה הגדולה שלי למונדיאל. ומעבר לכך, האירוע הזה נחרת אצלי בתודעה כזיכרון החזק ביותר שיש לי מסבי, שהלך לעולמו לפני 9 שנים. לפני כשבועיים הלכתי עם אבא לקבר. דיברנו על איך סבא זכה לראות את ארגנטינה זוכה פעמיים במונדיאל, זכה לראות את דייגו מראדונה בשיאו, אבל איך פספס בכמה שנים את ליאו מסי. סיפרתי לאבא בפעם המאה את הסיפור הזה ואחר כך ביקשתי מסבא דבר אחד. אם תהיה הזדמנות לנבחרת ארגנטינה – האהבה המשפחתית שלנו – לזכות בגביע העולם הנוכחי בברזיל אז שלא יהסס לעזור לה מלמעלה. נו אתם יודעים, עם מעוף הכדור. זה בטח לא יזיק.
*הטקסט פורסם במקור ובגרסה מעט שונה בעיתון "ברמה", מגזין הבית של רמת יוחנן ב-27 ביוני.
