הדבר הכי מפתיע היה ששגיא כהן תמך בגרמניה. ישבנו לנו, נדב יעקבי, אנוכי ושגיא, בתא העיתונות המפואר של האצטדיון ביוקוהמה, וכססנו ציפורניים. ברזיל וגרמניה בגמר מונדיאל 2002. תריסר שנים חלפו מאז אותו לילה יפני מהביל בסוף יוני, וההתרגשות עדיין מבצבצת מכל וריד ונשימה. זו הייתה בעיקר התלהבות והכרת תודה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, אבל היא הייתה מהולה גם בשאיפה עזה שברזיל תראה לגרמניה איך מניפים גביע עולם.
ורק שגיא היה בשלו. הוא עם גרמניה. למעשה, הוא לא היה ממש בעד כל המאנשאפט. הזיקה שלו לנציגה האירופית בגמר ניזונה מהתמקדות באליל אחד: אוליבר קאן. שגיא, יש לזכור בהקשר הזה, היה בנעוריו שוער. לבש את האפודה ובלילות חלם – כמו כולנו – על רגעים בהם הוא מוביל את נבחרתו לפסגת העולם תוך כדי תצוגה פנתרית ופנתיאונית. הוא לא יכול היה איפוא להישאר אדיש למונדיאל הפנומנלי של קאן.
להזכיר לכם: גרמניה מודל 2002 הייתה נבחרת אפורה ויעילה, שייכת עדיין לעידן המכני ההוא, זה שבו שסתומים מפלדה וברגים חלודים אך משומנים לעילא, היו אמצעים בדוקים להשלמת משימות גדולות. זו הייתה הנבחרת שהשם הבולט ביותר בה היה זה של המאמן, רודי פלר. חוטבי העצים ושואבי המים שהוא הטיל למערכה היו, בין השאר, קרסטן ראמלוב, טורסטן פרינגס, כריסטוף מצלדר, דיטמר האמאן, ינס ירמיס, אוליבר בירהוף, קרסטן יאנקר, מרקו בודה, תומאס לינקה ו... מירוסלב קלוזה, סקורר סקורר, אבל מעולם לא מישהו שבשבילו תשתמשו בחסכונות. רק אוליבר נויביל, ברנד שניידר ומיכאל באלאק יכלו להתהדר בקורטוב של נוצות סטייל, אבל השניים הראשונים נבלעו בתמונה הגדולה ובאלאק לא שיחק בגמר.
אוליבר קאן, לעומת זאת, היה גם וגם וגם. כישרון, סגנון, יעילות, אומץ, ותצוגה מונדיאלית מפוארת. על גבו המוצק ועם ידי הזהב שלו, היה קאן האיש שנשא את גרמניה עד לגמר. אי אפשר היה שלא להתפעל מתרומתו הפנטסטית של האיש שלמרות שסיים כסגנו של בר כוכבא, קיבל את כדור הזהב - תואר שחקן המונדיאל של פיפ"א 2002. אפשר היה להבין את שגיא, שכה רצה בהצלחתו ובכך שלפחות זכיה אחת ענקית בגביע העולם תירשם בטאבו על שמו של שוער, וכאב את כאבו של קאן, שדווקא בגמר לא ממש שיחזר את רגעי השיא שלו. אוליבר טוויסט.
ברזיל ניצחה 0:2. צמד של רונאלדו. לואיס פליפה סקולארי היה המאמן האלוף. הוא גם המאמן המוביל את ברזיל 2014 לחצי הגמר נגד גרמניה הערב בבלו הוריזונטה, ומכיוון שמדובר במפגש המונדיאלי הראשון בין היריבות הללו מאז יוקוהמה, והשני בלבד בכל היסטוריית גביע העולם, השאלה המסקרנת היא לא אם תהיה תפנית בעלילה – כי תהיה – אלא מה יביא (ריקוד) הטוויסט הפעם אל הבמה המרכזית.
הביטחון בייחודו של הסיפור שיתרקם הלילה לנגד עינינו יונק ממגוון גורמים: ההעדרות של ניימאר וטיאגו סילבה, הנסיגה ביכולת הגרמנית מאז הפתיחה הסוערת, המאצ'-אפ בין שתי נבחרות ששינו ד.נ.א ומסורת – זו שהייתה מטריפה וסוחפת עברה לדגש על הקרבה, נחישות, פיזיות וזיעה, וזו שהמציאה את האפקטיביות המרדימה הימרה לפתע בעשור האחרון על כדורגל שמח.
אבל אם להיצמד למורשת היפנית ההיא של תחילת המאה, הרי שעם כל הכבוד לכל הפרמטרים הססגוניים העשויים לצוץ פה ושם באסטאדיו מינראו הלילה, הסעיף המעניין ביותר עשוי שוב להימצא בין הקורות. במיוחד כאשר 2014 הוא כבר מזמן מונדיאל של שוערים. קיילור נאבאס, ראיס אמבולחי, גיירמו אוצ'ואה, טים הווארד, טיבו קורטואה, וינסנט אניימה ודויד אוספינה כבר כיכבו, הותירו חותם מבריק, ונאלצו להיפרד מאיתנו מוקדם מדי. טים קרול עשה היסטוריה והיסטריה, אבל ספק אם יקבל עוד דקה. נשארנו עם מנואל נוייר וז'וליו סזאר. והלילה הם זה מול זה.
ההצלחה שלהם בשלושה וחצי השבועות האחרונים הוסיפה השראה ואגדה לנרטיב של טורניר 2014, גם משום שהיא כה שונה. לכאורה הסיפור של נוייר פשוט. הוא הגיע ממילא כאחד משומרי הסף הטובים בתבל, הוא מבלה את ימיו הקבוצתיים בארמון של באיירן מינכן, באמתחתו 50 הופעות בינלאומיות, ובגיל 28 לא יתפלא איש אם הוא יחקה את קאן וימשוך עוד עשור מלא.
אבל נוייר דאג הפעם להוסיף פלפל ובשר ולתבל את המונדיאל שלו למשעי. בנוסף ליציבות ולמיומנות, הוא גם תפס פיקוד, הפך לסוג של מטאטא והאיש הנוסף במאמץ המלחמתי של הגנה שנראתה רעועה ובעיקר איטית משהו (מישהו אמר פר מרטסאקר?) וקיבלה לפתע כוח עזר בלתי צפוי. בקיצור: מנואל נוייר מגדיר את עצמו, את יכולותיו ואת תפקיד השוער מחדש, ומחזק את ההרגשה שאוליבר קאן (86 הופעות) יכול לנום – או לפרשן במשרתו הטרייה – בשקט.
ז'וליו סזאר ניצב מעברו השני של המתרס תרתי משמע. טבעי מאוד, אפילו קל, להגיע מבאיירן מינכן למונדיאל. אז מה נגיד על מי שבגיל 34 מתכונן למשימה התובענית ביותר שלו ושל מדינתו שטופת האמוציה והאמביציה על הספסל של קבוצת ליגת משנה באנגליה? ומקבל בקווינס פארק ריינג'רס פחות דקות מיוסי בניון, כך שהוא מעדיף לעבור ולשחק בטורונטו?
אבל סזאר (וגם סקולארי, יש להצדיע) התכחש לסטטיסטיקות, לנתונים היבשים ולדעות הקדומות. ממשחק הפתיחה המעולה שלו נגד קרואטיה הוא אף צבר ביטחון, המשיך לבלוט, לבלום ולהתפתח, ואף מוביל על נוייר ביתרון אחד מוחשי מאוד בעת מונדיאל: הוא כבר עבר בשלום – אפילו היה אחראי למעבר חלק ומושלם עם שתי הצלות – דו קרב פנדלים, נגד צ'ילה.
מה זה מבטיח? בשורה התחתונה לא כלום. מה זה אומר? שהתסריט של הלילה הזה בבלו הוריזונטה עמוס בברירות, אנקדוטות ופיתולי עלילה אפשריים. אפשר להמר על משהו בביטחון מלא? כן, שעם שחר יישאר המונדיאל רק עם שוער אחד שחצי תהילה בידיו. וסתם בתחושת בטן? יחי הקיסר.
