ניסיתם פעם לחשוב איך ספורטאי בודד, או נבחרת שלמה, מעדיפים להגיע להתמודדות? האם יותר נוח לעשות זאת מעמדת האנדרדוג, או שמא דווקא להיות הפייבוריט זה יתרון פסיכולוגי? רגע לפני שריקת הפתיחה לרבע הגמר הכי חד-צדדי, על הנייר כמובן, ניסינו לענות על התשובה בעזרת אוהד נחום, פסיכולוג קליני מתמחה בפסיכולוגיית ספורט.
"בכל משחק קיימת דינמיקה מאוד ברורה – סיכוי מול סיכון. הסיכוי, באופן ברור: לצאת מנצח ולהעלות את ערכך, לאו דווקא הערך החומרי. הסיכון מנגד: להפסיד את הכבוד, להרגיש מובך, נחות", מסביר נחום את נקודת הפתיחה של כל ספורטאי וספורטאי שעולה לכר הדשא, לפרקט, למזרן הג'ודו או קופץ לבריכה.
כשכדורגלן עולה לכר הדשא, לא החוזה הוא שיושב לו בראש. הרצון להצליח בוער בו בעיקר בצד הפסיכולוגי. במשחק, כמו בכל תחרות, יש איום. איום על הערך העצמי. המנצח יהיה מלך העולם ויקבל את ההכרה שתמיד חלם, והמפסיד, בדיוק ההיפך. אחת הדוגמאות לכך במונדיאל הנוכחי, הוא אריאן רובן. הקיצוני של נבחרת הולנד נאבק שוב ושוב כדי לזכות בהכרה שמגיעה לו, כשלאורך רוב הקריירה שלו הוא לא מרגיש מוערך מספיר. הצלחה בברזיל תביא איתה תגמול כספי כלשהו, אבל הכניסה לפנתיאון של הכדורגל העולמי, לדפי ההיסטוריה, חשובה לא פחות עבורו.
דווקא בגלל זה, רובן נמצא תחת זכוכית מגדלת, ויחד עם חבריו יעמוד תחת ציפיות גדולות במשחק מול קוסטה ריקה. וציפיות כידוע, משפיעות על התפקוד ומכתיבות. "במקרה של הולנד, שמגיעה כפייבוריטית, לואיס ואן חאל ינסה למנוע שאננות וידבר אל השחקנים בצורה כזו שתוריד מהם לחץ וציפיות", מסביר נחום, שבטוח כי תי הנבחרות מגיעות עם לחץ וציפיות, אך ההכנה של כל אחת מהן תהיה שונה, גם באימונים וגם באסיפות בחדר ההלבשה: "ואן חאל יצטרך לשים דגש על המשך התהליך. לא לעשות דברים חדשים ולא מוכרים, אלא להמשיך עם ההרגלים המקצועיים שהביאו את הנבחרת עד לכאן".
"אצל קוסטה ריקה, האנדרדוג, הסיפור מעט שונה. המאמן צריך לדבר באופן קבוצתי, על המאמץ. אם שחקן ירגיש שהמטלה קשה מדי, הוא יתייאש ויפחד על המגרש כי לא ירצה להיות מובך או מואשם. לכן חשוב ששחקן ירגיש שהוא חלק מהקבוצה, מהנבחרת. שכולם באותה סירה. שווה לדבר כמה שיותר על היכולת הקבוצתית, על הביחד, לתת תקווה ואמונה לכולם", טוען נחום ומוסיף: " הדבר הכי חשוב - צריך להיות איזון בין המסוגלות לבין המודעות לחולשות. אסור לייאש את השחקנים. זה האתגר הגדול בהכנה המנטלית של המאמנים".
"שנאת סיכון היא ההסתייגות של אדם לקבל עסקה שתוצאתה אינה ודאית, על פני עסקה שתוצאתה ודאית יותר, גם אם הרווח הצפוי בעסקה הוודאית נמוך יותר", מתוך ויקיפדיה.
איך זה קשור לספורט את שואלים? כולנו, על המגרש ומחוצה לו, נחווה תמיד סיכון כיותר חמור מאשר רווח אפשרי. קודם כל נרצה להגן על עצמנו, ורק אז נחשוב איך להרוויח. משחקי שמינית הגמר היו דוגמא מצויינת לכך. אחרי שלב בתים אטרקטיבי ומלא שערים, קיבלנו ירידה ברמה, משחק מבוקר יותר ו-5 הארכות. שלב הנוק-אאוט הגיע, נבחרות פחדו לעוף והסיכונים פחתו. טבעי, אבל קיים.
למה יוון כבשה פעמיים בדקות הסיום? כי לא היה לה מה להפסיד יותר ושלחה את כל שחקניה למעלה. כך היה גם עם הולנד מול מקסיקו. אפילו שווייץ נזכרה לתקוף את ארגנטינה רק כשכבר לא היה לה מה להפסיד. כשאין על מה להגן יותר, ורק אם אין ברירה, יוצאים למתקפה. לוקחים סיכון. בחיים, ובמגרש.
"במהלך משחק הכל יכול להשתנות. הלחץ עובר מנבחרת לנבחרת, הציפיות עוברות אליך וצריך לדעת להתכונן גם לזה", מסביר נחום ונותן דוגמא משמינית הגמר: "מקסיקו הגיעה מעמדה נחותה למשחק מול הולנד, אבל ברגע שעלתה ליתרון, והדקות חלפו, פתאום היא הרגישה שיש לה מה להפסיד. סגנון המשחק השתנה, החילופים היו הגנתיים, הלחץ עבר אליהם והם לא היו מוכנים לכך".
אז הולנד פייבוריטית, וקוסטה ריקה אנדרדוג, ואם בדקה ה-85 ההולנדים יובילו כנראה שנראה את הנבחרת מצפון-מרכז אמריקה תוקפת ללא הרף תוך הפקרת החלק האחורי, אך כל זה נכון רק לפני שריקת הפתיחה. אפשר לנתח עוד ועוד את ההכנות הפסיכולוגיות והמנטליות, אך כדור אחת ברשת, יכול לטרוף את כל הקלפים. כדורגל, בגלל זה אנחנו אוהבים אותו כל כך.
