רק עכשיו, אחרי שלושה משחקים במונדיאל, אפשר לראות עד כמה ההגעה של ניימאר לברצלונה - בסיטואציה הנוכחית, כשמסי שם - לא הייתה נכונה מבחינת הכוכב הברזילאי. ניימאר הגיע עם המון ציפיות, אבל הוא ONE MAN SHOW, וכשיש שניים כאלה, מישהו מאבד מהדומיננטיות ובברצלונה זה היה ניימאר, כי מסי גנב את ההצגה. מעבר לכך, יכול להיות שגם השילוב שלו עם טאטה מרטינו לא נתן לו לבוא לידי ביטוי – כי בברזיל אפשר לראות שנתנו לו את המפתחות ללמבורגיני הצהובה, והוא מוביל את הנבחרת ללא פחד.
נראה שניימאר הוא כמו הר געש שרק חיכה להתפרץ. יש לו יכולות וכשרון אבל עד כה הוא לא הצליח להביא לידי ביטוי, וכעת הכל יוצא החוצה. במקום לשקוע בעונה הלא קלה שעברה עליו, הוא לקח את זה למקום הנכון, את כל התסכול הפך לחיובי והביא אותו למגרש. הוא מוכיח לכולם שהוא יכול לקחת נבחרת לא מבריקה, אבל מאוד קבוצתית, עד הסוף.
ברוב הטורנירים נבחרות ביתיות שאבו המון כוחות מהקהל והמשחק האחרון מול קמרון הוכיח זאת. האוהדים דוחפים את הנבחרת, נותנים אנרגיות ומאוד מחוברים לשחקנים, כשמעל כולם – שוב – ניימאר. הכוכב של סקולארי מלהיב את האוהדים ונעזר בהם כדי לייצר הרתעה מול היריבה. הכח של הקהל משמעותי, ונותן לנבחרת המון שמחת חיים.
ואם כבר קהל ושמחת חיים, אי אפשר בלי לגעת בהצלחה האדירה של הנבחרת ממרכז ודרום אמריקה. צ'ילה, קולומביה, מקסיקו, קוסטה ריקה וכו' פשוט שדרגו את עצמן. אם פעם ספרד שלטה ללא עוררין, כיום הכדורגל השמח נותן את אותותיו ומתקרב לרמות הכי גבוהות. כולם צחקו על הנבחרת שלנו שספגה שלישייה במקסיקו, עכשיו כולם מבינים עד כמה זו נבחרת חזקה וקטלנית. הנבחרות הללו מביאות צבע, טירוף, התלהבות, קהל הגדול – כל הדברים שהיו חסרים בעבר ויוצרים גביע עולמי מופלא. זו גם אחת הסיבות שהמונדיאל הזה התקפי ומרתק. אלו נבחרות שקודם כל משחקות בשביל לנצח.
המונדיאל הזה מסמן את היעדר הטקטיקה ההגנתית ואת חזרתה של הטקטיקה התקפית. תנועה ללא כדור, ריצה בלתי פוסקת, כיבוש שערים וכמה שיותר. זה הכדורגל שכולנו אוהבים. אם זה יהיה ציון דרך ויביא למפנה בכדורגל העולמי, נראה בעונה הבאה – בכל הליגות - כדורגל התקפי יותר ממה שהתרגלנו.
מי שהייתה רגילה לכדורגל התקפי אבל עברה שינוי במונדיאל הנוכחי היא הולנד. בעבר היה מדובר בנבחרת יצירתית, מלאת כשרון וטכניקה, אבל עכשיו זו נבחרת של מאמן גדול – לואיס ואן חאל. הוא הוריד מהאגו שלו ומתאים את עצמו להרכב השחקנים שלו וליכולות שלהם. הולנד משחקת כדורגל יותר הגנתי ושמרני, עם התקפות מתפרצות. למרות שוואן חאל מאוד אוהב כדורגל מהנה – זה לא הכדורגל של ימי קרויף, ואן באסטן או ברגקאמפ, כי הוא הבין את צרכי הסגל.
הדרך של הולנד לתת מענה לכל הנבחרות ההתקפיות, היא הגנה אגרסיבית במיוחד (עושים כ-25 עבירות במשחק), החזקה מועטת בכדור (כ-40 אחוז) וטיסה למתפרצות שם מחכים שני השחקנים שנמצאים בכושר הכי טוב בטורניר – רובין ואן פרסי ואריאן רובן. יחד עם ניימאר, נכון לעכשיו, הם מתמודדים חזק על תואר מצטיין המונדיאל.
אם אכן הולנד תגיע לשלבים הגבוהים, נצטרך להכריע בשאלה הנצחית. מה עדיף: כדורגל טקטי, הגנתי ומחושב שמייצר תוצאות, או אטרקטיבי וסקסי שלא תמיד מבטיח הישגים. בכל מקרה, גמר שיהיה מעניין ופיקנטי בכל דרך – התקפית או הגנתית – הוא מפגש בין ברזיל לארגנטינה. בין ניימאר למסי. זאת תהיה ההזדמנות של הברזילאי להוכיח לכולם בברצלונה שהיה צריך לבנות עליו כבר העונה.
