לילה בלי כוכב: ניימאר בתפקיד באלאק
מהרגע הראשון של המונדיאל, ממש משריקת הפתיחה (האמת? אפילו לפניה), לכולם היה ברור: ניימאר הוא המלך של ברזיל. לא רק של הנבחרת, של המדינה כולה. הצמד מול קרואטיה שהביא את המהפך, הצמד מול קמרון שהיה חלק ממופע מרשים במיוחד, הבישול לטיאגו סילבה מול קולומביה. לפחות בחלק הקדמי, ברזיל הייתה ניימאר, כשאף שחקן אחר לא מוכיח שהוא ראוי לחולצת הסלסאו. בגיל 22, הכוכב הבלתי מעורער היה בדרך לדריסת רגל משמעותית בעולם הכדורגל. אולי אפילו בדרך לגביע שחתום על שמו.
מונדיאל 2002, לפחות בצד הגרמני, היה של מיכאל באלאק. למרות עונה מדהימה עם לברקוזן, הגרמני נותר ללא תארים אחרי הפסדים בגמר ליגת האלופות ואובדן האליפות ברגע האחרון והיה נראה שהוא בדרך ל'תיקון' עם הנפת הגביע העולמי. שער מול חוף השנהב, ויותר מכל שני שערי ניצחון ברבע הגמר ובחצי הגמר – מול ארה"ב (0:1) ומול דרום קוריאה (0:1), מיתגו אותו כאיש החשוב ביותר של הגרמנים. המלך של מרכז השדה, ומעבר לכך האיש שמכריע משחקים.
לגמר, באלאק לא הגיע. צהוב שני מול דרום קוריאה מנע ממנו מפגש עם הברזילאים, ואחרי טורניר מעולה של המאנשאפט – אוליבר קאן נכנע פעמיים לרונאלדו, בדרך להפסד 2:0 של הגרמנים וגביע עולמי חמישי של הברזילאים.
12 שני חלפו, וניימאר מוצא עצמו בנעלי באלאק. פציעה החליפה את הצהובים, אבל התסריט דומה. שוב ברזיל מול גרמניה, שוב הכוכב הגדול לא משחק. אז, החיסרון של קשר לברקוזן היה כזה שאף אחד לא הצליח למלא את מקומו. חסרונו של ניימאר נראה משמעותי אפילו יותר, בטח ובטח כשמצטרף אליו חיסרון נוסף, זה של טיאגו סילבה. מה שהיה ב-2002 לא זהה אמנם ל-2014, אבל גם לא כל כך שונה. והשורה התחתונה?
החיילים האלמונים
כשהולנד נחתה בברזיל, מספר ימים לפני מונדיאל 2014, לא הרבה האמינו שהיא עדיין תהיה חלק פעיל מהטורניר בשבוע השני של יולי. שלב הבתים של הגביע העולמי היה נראה כמו משימה קשה עד בלתי אפשרית עבור לואיס ואן חאל ושחקניו, כאשר ספרד וצ'ילה סומנו כמועמדות לעלות לשמינית הגמר. 1:5 על ספרד, ועוד ניצחון על אוסטרליה, ופתאום – בלי לשים לב – האוראנג' כבר ב-16 האחרונות.
36 שנה קודם לכן. ארגנטינה אמנם אירחה את המונדיאל, אך המדינה הייתה חצויה בעקבות השלטון של החונטה הצבאית, ואי זימונו של מראדונה בן ה-17.5 גרם לסימני שאלה סביב היכולת של האלביסלסטה ללכת עד הסוף. למרות זאת, בדיוק כמו הולנד הנוכחית, ניצחון התחבר לניצחון, ו-0:6 מכור/קנוי מול פרו סידר למריו קמפס וחבריו מקום בגמר.
היריבה הנוכחית של הולנד בחצי הגמר היא ארגנטינה. היריבה של ארגנטינה באותו גמר ב-1978 הייתה הולנד. עבור ההולנדים זה ההפסד הכי צורם אי פעם. בדקה ה-90, במצב של 1:1, רוב רנסנבריק בעט לקורה, ובמקום לשלוח את האוראנג' להניף גביע ראשון אי פעם, שלח את מריו קמפס להכריע את המשחק בהארכה ולסדר לשלטון הצבאי לצאת מגדרו. המשימה הארגנטינית הושלמה, וכל האמצעים כשרים.
גמר 1978 הפגיש נבחרת מוכשרת במיוחד, למרות סירובו של יוהאן קרויף להגיע לארגנטינה של אותם ימים חשוכים, עם נבחרת אלמונית יחסית – ללא דייגו מראדונה. דניאל ברטוני, כובש השער השלישי בגמר, יצא לאירופה רק לאחר המונדיאל. לואיס גלאבן, לעולם לא עזב את דרום אמריקה. אובלדו פיליול, השוער, הצטרף לאתלטיקו מדריד רק בגיל 35, שבע שנים לאחר אותו גמר. הנבחרת של ואן חאל די מזכירה את הסיטואציה. ייספר סילסן, מרטינס אינדי, דיילי בלינד, סטפן דה פריי ודריל יאנמט, חלק עיקרי בהצלחה, משחקים בליגה המקומית וכמוהם גם וינאלדום וממפיס דפיי.
בהיעדר קרויף, הולנד מודל 78 נשענה על 'יוהאן השני', ניסקינס, כוכב ברצלונה באותם ימים. הפעם זו ארגנטינה שנשענת על כוכב ברצלונה – אחד, ליונל מסי. האלמונים מארגנטינה נלחמו ב-78 בנבחרת מלהיבה שבנויה על כוכב גדול, ב-2014 האלמונים הם ההולנדים, והכוכב הגדול ארגנטינאי. הקבוצתיות של ארגנטינה, הביחד, הביאו לה את הניצחון באותו גמר בבואנוס איירס. הפעם, את הניצחונות מביא מסי. בהולנד, למרות ההצלחה של רובן, אין תחליף לקבוצתיות. מי שעולה מהספסל זהה בחשיבותו למי שפותח בהרכב. שוער שמשחק 120 דקות, חשוב בדיוק כמו שוער שעולה כדי לעצור כמה פנדלים. מה שהיה ב-1978, לא זהה ל-2014, אבל גם לא כל כך שונה. והשורה התחתונה?
