"הכדורגל העולמי עדיין משלם מחיר על ההפסד של ברזיל ההיא". אולי זיקו הוא לא הטיפוס הכי אובייקטיבי בסוגיה הזו, אבל יש בטענה שלו משהו. הדחת הסלסאו ממונדיאל 1982 יצרה תחושה שיופי לא משיג תוצאות. שהנאה זה טוב לילדים, אבל גרוע לעסקים. שבענף הזה הישגים חשובים יותר מהתענוג - של הצופים, של השחקנים ושל דור העתיד.
זאת ברזיל, מדינה שנמצאת במאבק מתמיד בין הנאה להצלחה. הפנטזיות גדולות, התכניות יומרניות והביצוע, במקרים רבים מדי, לוקה בשאננות. במין חיוך מנומנם והבטחה שיהיה בסדר, כי חלומות מתגשמים. זו לא רק הגישה למיזמים של בניה, אלא מנטליות שביקשה לעצמה מקום של כבוד גם על המגרש.
המערכה על הסגנון ליוותה יד ביד את הכדורגל הברזילאי עוד משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. כשהמולאטים זרמו בצעדי ריקוד לתוך המשחק הנוקשה של בני המהגרים מאירופה, ברזיל התאהבה. היא התמסרה לקצב, לווירטואוזים ולחיוך. גם לחיוכים של חוסר מזל או החמצות, העיקר שיהיה יפה.
אלא שהלמות תופי הסמבה התחלפו לא פעם בהדי החבטות שספגה הנבחרת. אם עד 1950 כשלונות התקבלו בהבנה, אחרי שלוש הזכיות הראשונות החלה הדרישה להישגיות לזנב במלכת היופי. ובכל זאת, לגביע העולם בספרד הגיעה הסלסאו עם נערת החן – אסופה של וירטואוזים חולמים. פנטזיסטים, היו שקראו להם, כי אולי זו הייתה פנטזיה יומרנית מדי.
זיקו, סוקראטס, פלקאו, ג'וניור ואדר היו אשפי כדורגל, קוסמים עם ארסנל כשפים שהשפיעו על דור שלם של פנטזיסטים עתידיים. הם טיפלו בכדור כמו ליטפו אהובה עדינה. הם שיתפו אחד את השני בקבוצתיות נדירה. הם הביאו לעולם מהלכים שטרם נראו. הם הסעירו את הדמיון. והם דרכו על היריבות בצעדי ריקוד, אותם צעדים שינקו מילדות.
ברזיל עלתה לגביע העולם 1982 מהמקום הראשון בבית המוקדמות עם מאזן מושלם של 4 ניצחונות מארבעה משחקים ו-2:11 במאזן השערים. גם במונדיאל המשיכה הסלסאו באותה הדרך. 1:2 על ברית המועצות החזקה, 1:4 על סקוטלנד הקשוחה, 0:4 חלק על ניו זילנד ובעיקר 1:3 מרשים על ארגנטינה, המחזיקה המכהנת שהציגה לעולם את הטוען לתואר המלך הבא. מראדונה העצבני הורחק, הברזילאים נראו בלתי ניתנים לעצירה.
ב-5 ביולי מילאו 44 אלף צופים את האיצטדיון הישן של אספניול בברצלונה. השופט הישראלי אברהם קליין הוציא את המשחק לדרך והשאלה העיקרית, לפחות אצל דוברי הפורטוגזית בדרום אמריקה, התחילה במילה כמה. בשלוש מילים זה הלך ככה: כמה איטליה תחטוף? חמש דקות לאחר מכן החלה ההתפכחות.
פאולו רוסי כבש ראשון (5) ובדקה ה-25 מחק גם את השוויון של סוקראטס. פלקאו איזן מחדש, אך החלוץ האיטלקי השלים שלושער גדול וטרגדיה ענקית. "אם היינו מנצחים במשחק ההוא, הכדורגל כיום היה שונה", התעקש זיקו בכנס מקצועי שנערך לפני שנתיים. "במקום שזה יקרה, התחלנו ליצור כדורגל שנשען על השגת תוצאות בכל מחיר. התחלנו ליצור סגנון שבנוי על להרוס את המהלכים של היריבה ולעשות עליה עבירות. ההפסד ההוא של ברזיל לא הועיל לכדורגל העולמי".
אנשי כדורגל ופרשנים רבים, כולל דירוג ההחמצות של "ספורטס אילוסטרייטד", הציבו את ברזיל 1982 במקום השלישי בין הנבחרות שרשמו את הפספוסים הגדולים בהיסטוריה של המונדיאל - אחרי הונגריה 1954 והולנד 1974. היא הייתה פחות דומיננטית או דורסנית מהן, אבל הרבה יותר זורמת, חיננית ומענגת.
"בחברה המודרנית יש צורך באנשים שמעוררים מחשבה, באלה שלא מקבלים את הסטטוס קוו", הסביר סוקראטס את הפלא והמשיכה הממגנטת. "אנחנו נדהמים מבני אדם שמטילים ספק ברעיונות הממוסדים, כמוני". אבל ברזיל שלו הפסידה והציבור בבית דרש ראשים ערופים ותארים נוצצים.
הדורות הבאים של הסלסאו נאלצו לפנות לדמויות עם גישה תועלתנית ותדמית קשוחה. ככה התמסרה ברזיל לזרועות מאמנים כמו סקולארי, דונגה ומנזס – אנשים שמתייחסים לכדורגל כמקצוע ולא כמשחק, כמלחמה ולא כמסיבה.
עוד לפני אותה הדחה, אחרי הרביעיה לרשת הסקוטית, הודה אפילו מנג'ר המפסידה ג'וק סטיין: "יהיה טוב בשביל הכדורגל אם הם יזכו בגביע". ההשפעה ההרסנית לכאורה על העולם, ששרד בקלות יחסית את המכה, פגעה בברזיל באופן ממוקד.
"זו הייתה הנבחרת האחרונה של ברזיל בגביע העולם שייצגה את המדינה באופן מושלם", הסביר סוקראטס בראיון ל- Four Four Two. "היא הייתה נטולת דאגות, מהנה, יצירתית, זורמת. מאותה נקודה והלאה, הסלסאו נהייתה כמו כל נבחרת בכירה אחרת". זיקו עדיין קצת יותר נחרץ בנוגע למשמעות ההדחה: "זה היה בו הכדורגל מת".
