הלילה הבנתי את הסיבה שבגללה אני כל כך אוהב את פאב הבית שלי. זה פשוט מאוד: בזמן שבכל מקום אחר באזור שידרו את המשחק בין בית"ר ירושלים למכבי נתניה, ידעתי שבפאב שלי כבר ישובים אוהדי ברצלונה, לבושים במדי הקבוצה שלי ומחכים לשריקת הפתיחה כדי לראות אותה רומסת את סביליה בדרך לזכייה בסופר קופה של ספרד. אין מה לעשות, זה הכי קרוב שאפשר לשם, מבלי להיות שם באמת.
כשעל המסך ריצדה לה תוצאת הסיום מהקופסא – 4:1 לנתניה – קול תדהמה קטן נפלט מפי. אלא שגם שאר יושבי הפאב חשו פליאה רבה: מי זה שבאמצע משחק של בארסה מעז להתייחס לכדורגל מהיבשת של אבי לוזון, ועוד בקול רם? מיד טמנתי ראשי בבירה.
לא שכחנו את אינטר
אז כדורגל ישראלי לא היה שם אמנם, אבל כדורגל מעולם אחר היה גם היה. בניגוד למשחק הראשון בסביליה, אז עלו הקטלונים עם הילדים וחטפו 3:1 מביך, הפעם פתח גוארדיולה בהרכב חזק הרבה יותר, וקיבל שליטה מוחלטת של ברצלונה לאורך כמעט כל המשחק.
השער הראשון של בארסה, שהגיע ממבצע ענק של פדרו באגף, מיתן קצת את הלחץ באוויר ונתן לנו צ'אנס לפזול קצת אל המסכים שבאגף השמאלי. שם, בין מלמולים בלתי פוסקים של חבורת קשישים מאיטליה, שיחקו להן אינטר ורומא בסופר קופה של ארץ המגף. את מי זה מעניין? תתפלאו, אבל השער המוקדם של הרומאים התקבל בחום רב על ידי אוהדי הבלאוגראנה בפאב, והמסקנה ברורה: במוריניו עוד נטפל, אבל גם את אינטר לא שכחנו.
אחרי 3:0 במחצית, זה כבר היה ברור: המכונה הקטלונית חזרה לטחון. פיקה ואבידל מחקו כל זכר לסביליה במרכז ההגנה, בוסקטס וקייטה העלימו את היריבה במרכז המגרש, אלבס שרף את האגף, פדרו, בויאן ומסי התעללו בחוד, ומעל כולם פיקד האחד והיחיד – צ'אבי הבלתי נלאה. בשלב מסוים נראה שגם הכדור חתם בבארסה.
מסי בא לעבודה
ואם כבר הזכרתי את מסי, הנה משהו שחייב להיאמר. גם הערב נראה הארגנטינאי במשך רוב המשחק כאילו הוא רדום משהו. את מספר המהלכים המסוכנים שהיה מעורב בהם במהלך המשחק אפשר לספור על כף יד אחת, אולי אחת וחצי. אלא שהגיע הזמן להבין – זה סגנון המשחק של האיש. הבן אדם שומר על האנרגיה, צובר כוחות, ועוקץ כמעט מתי שבא לו. אמש זה הספיק רק לשלושער. יום עבודה שגרתי.
במחצית השנייה בארסה נרגעה, אבל זכינו לראות על המגרש גם את דויד וייה, הרכש הנוצץ של הקיץ בספרד. מהנגיעות הבודדות שלו בכדור, וכמובן גם מהמהלך הפנטסטי עם אינייסטה שהוביל לשער הרביעי, הרושם הוא שלווייה באמת לא תהיה בעיה להשתלב בבארסה. בניגוד לאיברהימוביץ', שכבר במשחקיו הראשונים בקבוצה היה ברור שמשהו שם לא מתחבר, עושה רושם שווייה מתאים לבארסה כמו כפפה ליד, או כמו גביע ליד של פויול.
ועדיין, צריך לשים את הדברים בפרופורציה. קודם כל, גם סביליה שיחקה אמש בהרכב חסר מאוד, כשבראש שלה בכלל הגומלין בצ'מפיונס ליג מול בראגה בשלישי. שנית, גם ברצלונה לא חפה מבעיות. העונה החדשה כבר בפתח ולא מעט שאלות נותרו עדיין פתוחות, כמו למשל האם זלאטן יישאר במועדון או האם מתוכנן רכש נוסף? אם לא מתוכנן כזה, הסגל נותר קצת דליל, עם עזיבתם של הנרי, מרקס ויאיא טורה. ואם כן – לא הגיע הזמן שהוא כבר יגיע?
התקוע: קייטה
את הוויתור של גוארדיולה על טורה אפשר אולי להבין (בכל זאת, 40 מיליון יורו), אבל את ההתעקשות על סיידו קייטה קצת פחות. כתבתי את זה גם בעונה שעברה, אבל עם בוסקטס וקייטה בהרכב, האמצע של בארסה תוקע את ההתקפה לא מעט. אם לוקחים בחשבון שאינייסטה כשיר בשני שליש מהעונה במקרה הטוב, מגיעים למסקנה שגוארדיולה חייב עוד קשר אמצעי יצירתי מספיק ברוטציה. פברגאס זה כבר לא יהיה, אבל בהתאם למסורת המועדון, זה בהחלט יכול להיות תיאגו הצעיר, למשל. יהיה מי שיהיה – לבארסה לא מומלץ להמשיך להסתמך על קייטה, שהוא אולי "שחקן שמאמנים אוהבים", אבל אם לסמוך על שוכני הפאב – גם "שחקן שאוהדים שונאים".
למרות כל אלה, המשחק הרשמי הראשון בקאמפ נואו הסתיים בקלילות עם תואר ראשון ביד, ונראה יותר כמו מכינה לתואר השני. אם לשפוט לפיו, בהחלט יש למה לצפות. כמו בשתי העונות שחלפו, בארסה פותחת עם יתרון משמעותי על ריאל – היא כבר מחוברת. הקטלונים שוב ינסו לקחת את האליפות ממדריד, אבל הפעם גם ישמחו לנקום במוריניו על הדרך. ממש שליחות קטלונית 3. ועם המאמן הכי שנוא בעיר על הקווים של היריבה הכי שנואה בעיר, זו חייבת להיות עונה למזכרת.
לקראת הסיום, באגף השמאלי של הפאב, אינטר עשתה את המהפך ועלתה ל-3:1. דממה בהיכל? הצחקתם את סמואל אטו. הצמד של האקס רק הקפיץ את האוהדים המקומיים עוד יותר. מסתבר שהם עדיין זוכרים לו חסד נעורים והחליטו לפנק אותו בשירי הלל מימיו בכחול-אדום. כשקמתי ללכת, אחד מהם זרק לעברי: "איזה יום, 4:0 על סביליה וצמד לאטו. אי אפשר לבקש יותר". "אפשר", עניתי לו. ככה זה בבארסה, תמיד אפשר יותר.