27 השנים האחרונות היו הטובות בחייו של כל אוהד מנצ'סטר יונייטד. 27 שנים בהם הפכה יונייטד ממועדון אנגלי גדול, למועדון האנגלי הכי גדול, ויש שיגידו, אפילו יותר מזה. אלכס פרגוסון הצליח להשכיח את ליברפול, להתעלות על ונגר וארסנל, להתגבר על המיליונים של וצ'לסי וסיטי, ובעיקר, השאיר את יונייטד רלוונטית באופן קבוע עם אינספור תארים, ניצחונות ורגעים גדולים, שיחקקו בזיכרון הקולקטיבי, גם של אלה שלא ממש מחבבים את השדים האדומים.
עם זאת, 27 השנים האחרונות השכיחו מאוהדי יונייטד שיש גם מציאות אחרת. בקיץ האחרון, אחרי הפרישה של סר אלכס, היו כאלה שחשבו שרוח המועדון, הווינריות הזאת של מנצ'סטר שהייתה ידועה בתור "זמן פרגי", יכולה לנשוב מיידית גם תחת כנפיו של דייויד מוייס. העובדה שמדובר במנג'ר חסר ניסיון אירופי וחסר ניסיון במועדון גדול, לא הרתיעה את אותם אוהדים אופטימיים חסרי תקנה. אחרי הכל כשאתה מנצח 27 שנים, המחשבות של אותם לוזרים (ליברפול) לא חולפות בכלל בראש שלך, בטח לא הדיבורים על "עונת מעבר".
אבל הנה אנחנו, בתחילת אוקטובר, וזה הציטוט שיוצא מפיו של אלכס פרגוסון עצמו – "אני לא מעוניין לאמן שוב את מנצ'סטר יונייטד, ואני גם לא מתרגש מהתוצאות. הקבוצה בידיים טובות" – מהצהרת התמיכה הזאת של פרגי אפשר להבין ולהבחין, דייויד מויס בצרות גדולות.
העולם אליו נכנס דייויד מויס הוא לא אותו עולם אליו הגיע אלכס פרגוסון ב-1986. עכברי יונייטד נזכרים עכשיו שגם השנים הראשונות של פרגי היו לא קלות ובעיקר לא יציבות, שרק בשנה הרביעית שלו הוא הביא תואר ראשון ליונייטד, בדמותו של הגביע האנגלי. אבל אותם עכברים צריכים לומר לכם שפרגי קיבל קבוצה בינונית, שלא זכתה באליפות יותר מעשור, שהשאיפות שלה היו צנועות בהרבה, וגם שהלחץ הציבורי ובעיקר התקשורתי עליה, היה ברמות אחרות לחלוטין.
דייויד מויס לעומת זאת, הוא כיום המטרה הנוחה ביותר בעולם הכדורגל. הצעדים, הבחירות וההחלטות מועלות לדיון ציבורי בכל עיתון, ערוץ, אתר אינטרנט או רשת חברתית. המצב שלו כל כך קשה, שכל שלא משנה איזה החלטה ייקבל – היא תהיה מוטעית. הרי בדיוק כמו פפ גווארדיולה בבאיירן מינכן, הוא בחר להישאר עם הסגל שהשאיר לו קודמו. את בחירתו של פפ כיבדו וקבעו שעשה נכון שלא זיעזע את המערכת, בעוד מויס טעה כי לא ריענן את השורות. אגב, הקביעה הזאת לא נעשתה בשבוע האחרון אחרי ההפסדים בפרמיירליג, אלא דווקא בזמן הפגרה, כשיונייטד עוד לא קיימה אפילו משחק רשמי אחד.
אבל עדיין יש הבדל גדול בין באיירן מינכן למנצ'סטר יונייטד, שלא קשור לאלה שעומדים על הקווים, הבדל שהאוהדים השרופים של האדומים מנסים להדחיק בשנים האחרונות – הסגל של יונייטד, פשוט לא מספיק חזק. הנדוניה שקיבל מוייס מפרגי כוללת הגנה מזדקנת, קישור בינוני, כשרק החוד של רוני ו-ואן פרסי, עוד איכשהוא מספק קצת ברק ואבק כוכבים. מוייס, כמו האוהדים, בחר להתעלם מהמראה שהוצמדה לפניו ועכשיו הפרצוף שמביט בו מהצד השני הוא עייף, עצוב ובעיקר מתוסכל.
במנצ'סטר יונייטד הרשמית לא מגיבים כרגע למתקפה התקשורתית על דייויד מוייס, אבל בהתאם לאיך שהקבוצה שלהם נראית, ובעיקר איך שהיריבות שלהם בפרמיירליג נראות, אותם דיבורים שרצים מסביב, יחלחלו בסוף פנימה. אז יגיע המבחן הגדול של יונייטד, אבל לא של מוייס והשחקנים, אלא של המועדון, שצריך לנקוט במדיניות סבלנית וסובלנית. פיטוריו של מוייס לא צריכים לעלות בכלל על הפרק, ולא משנה כמה גרועה תהיה העונה הראשונה שלו. אותו מועדון שנתן לפרגי שנים של חסד, צריך לקיים זאת גם עם יורשו הסקוטי, ואז האוהדים האדומים יוכלו לומר בצדק – מדובר במועדון הגדול ביותר באנגליה, אולי אף יותר מזה.
