כבר כמעט שלושה חודשים שבארסנל חיים בלי רובין ואן פרסי. ואיך החיים? אתם יודעים, בארסנל רגילים לזה. שחקנים טובים באים, עולים למעמד של כוכבים, ועוזבים. באופן מוזר, זה קצת מזכיר את מה שקורה במכבי תל אביב בכדורסל בעונות האחרונות. אבל עם כל הכבוד לאשלי קול, מת'יו פלאמיני, אלכסנדר חלב, קולו טורה, עמנואל אדבאיור, סמיר נאסרי, גאל קלישי, אלכס סונג ואחרים שעזבו את ארסנל בשנים האחרונות לכסף גדול יותר במקומות אחרים, העזיבה של ואן פרסי היא משמעותית בהרבה.
כשמסתכלים אחורה על שבע השנים האחרונות של ארסנל, מאז התואר האחרון שזכו בו (הגביע האנגלי ב-2005), הפרידה מהחלוץ שוות ערך בחשיבות שלה רק לפרידות מתיירי הנרי ומססק פברגאס. אפילו כשאמרו שם שלום בקיץ 2005 לאחד הקשרים האחוריים המוצלחים והמשפיעים בתולדות המשחק, פטריק ויירה, זה לא היה כל כך גדול, קריטי ומשמעותי. הסיבה היא, למען האמת, די פשוטה: כשוויירה עזב זו הייתה ונשארה הקבוצה של הנרי. לעומת זאת, כשהנרי עזב זו הפכה סופית להיות הקבוצה של פברגאס. וכשפברגאס עזב זו הפכה סופית להיות הקבוצה של ואן פרסי. וקרבות הירושה אחרי לכתו של ההולנדי מתנהלים בימים אלה. אפשר היה לחשוב שארסנל תהיה מתורגלת בהתמודדות עם עזיבות כאלה, אבל נכון לעכשיו אי אפשר לומר שהיא מצאה שיטה בדוקה שעובדת.
תיירי הנרי
הפרידה ב-2007 מהחלוץ הגדול בתולדות המועדון, ואחד השחקנים הענקיים בדורו, נתפשה בזמנו על ידי רבים כעוד הברקה של ונגר. הצדדים אמרו יפה תודה והמשיכה הלאה. בחוד, ונגר כבר היה מסודר עם ואן פרסי (בן 24, שלוש עונות במועדון) ועמנואל אדבאיור (23, עונה וחצי). שניים שעד אז כבשו יחד כבר 50 שערים לזכות ונגר. בפועל, רק אחד מהם לקח את ההזדמנות בשתי ידיים, שתי רגליים, ראש, ומספרת הזויה במדריגאל (עונה אח"כ). אדבאיור, שפיזית מזכיר את הנרי ביותר ממובן אחד, התפוצץ עם עונת שיא של 24 שערי ליגה, 30 שערים בכל המסגרות, והפך לכוכב של ארסנל בחלק הקדמי – מה שכמובן קירב את הפרידה גם ממנו. ואן פרסי, כרגיל, התמודד עם פציעות, ראה דשא רק ב-15 משחקי ליגה וכבש תשעה שערים בלבד בכל המסגרות.
אבל מעבר לכך, ארסנל הייתה מוכנה באופן סופי ורשמי לעבור הלאה, לשלב הבא. העזיבה של הנרי סימלה את סופה הבלתי ניתן לערעור של ארסנל 1.0 (שהתפוצצה עם דאבל ב-98 והגיעה לשיאה עם אליפות בלי הפסד ב-04). זה היה בדיוק הזמן לעבור לארסנל 2.0, הקבוצה של פברגאס.
והתוצאות על המגרש הראו שארסנל הייתה מוכנה למעבר הזה. ארסנל הפסידה רק שלושה משחקי ליגה באותה עונה וסיימה במקום השלישי. היא גם הגיעה עד לרבע גמר ליגת האלופות. אבל משהו היה חסר – וזה בדיוק הדבר שכוכבי על כמו תיירי הנרי מביאים למגרש. ווינריות, קילר אינסטינקט, חוסר פחד. הפסדים במחזורים ה-31 ו-34 לצ'לסי וליונייטד הכריעו את מאבק האליפות (ארסנל סיימה עם 83 נקודות, צ'לסי עם 85, יונייטד עם 87), והקבוצה הרביעית של אנגליה, ליברפול, היא זו שהדיחה את ארסנל מליגת האלופות. לארסנל לא הייתה עונה כל כך טובה מאז.
ססק פברגאס
העובדה שארסנל לא הצליחה להתקרב מאז ל-83 נקודות ליגה יכולה ללמד שבטווח הארוך העזיבה של הנרי פגעה, אבל קרו יותר מדי דברים אחרים כדי לתלות את זה רק בפרידה מהצרפתי. על העזיבה של פברגאס, בקיץ 2011, אפשר לומר דברים דומים. ארסנל עלתה מ-68 נק' ומקום 4 בעונה האחרונה של הספרדי בלונדון ל-70 נק' ומקום 3 אשתקד. וגם כאן קשה לראות את ההשפעה ארוכת הטווח של זה.
אלמנט דומה נוסף הוא שהיה יורש מוכן ומזומן, כוכב שייקח את הקבוצה על עצמו. והפעם, הרבה אחרי שאדבאיור כבר עזב והתפוגג, וגם בלי נאסרי, לא היה מי שיגנוב תשומת הלב מוואן פרסי. הוא הגיע חם מעונה של 18 שערי ליגה ב-25 משחקים (פציעה, איך לא?), הצליח להישאר בריא, וסיים עונת על עם 30 שערי ליגה, 37 כיבושים בכל המסגרות, ומעמד של סופרסטאר רק ברמה אחת מתחת לשני החבר'ה מברסה ומריאל.
אבל בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב מהתיאור הנ"ל, זה לא היה כל כך פשוט כמו בפעם הקודמת. כי הפעם ונגר לא פשוט זרק שחקנים אחרים לתוך אותה שיטה, הוא שינה את השיטה. קודם כל, הוא הגיב בפאניקה לא אופיינית לבעיות בסגל ולתבוסה ההיסטורית 8-2 באולד טראפורד וביצע סדרת רכישות זריזה בשניות האחרונות של חלון ההעברות. בנוסף, על הדשא, ונגר פתח את העונה ב-4-3-3, עם ג'רביניו באגף ו-ואן פרסי באמצע. זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שהוא זנח את ה-4-2-2 (שעם שילובים שונים בחוד לאורך השנים יכול היה להיראות לעתים 4-4-1-1).
התוצאה? ארבעה הפסדים בשבעת המחזורים הראשונים, ולאחריהם טיפוס איטי במעלה הטבלה. כשברור היה שג'רביניו לא מתאקלם בזריזות באמירויות, ונגר הפך את ה-4-3-3 שלו לגמיש מאוד, מין מערך שמזגזג בקלות בין המבנה הזה לבין מבנה של ארבעה קשרים ושני חלוצים. שיתופם המוגבר של אלכס אוקסלייד-צ'מברליין, יוסי בניון ותומאס רוזיצקי איפשר זאת, וארסנל חיברה רצף של שבעה ניצחונות ותיקו מהמחזור ה-8 ל-15. עוד רצף של תוצאות טובות, בין המחזור ה-24 ל-30, החזיר את ארסנל למקום השלישי, בו היא גם כאמור הצליחה לסיים. אפקט הקיץ של פברגאס מוזער למינימום.
רובין ואן פרסי
אז אחרי שהנרי עזב היה מנהיג מוכן, ושיטה מוכנה. אחרי שפברגאס היה מנהיג, אבל השיטה שונתה. השנה, עונה אחת בלבד אחרי הפרידה מססק, השיטה היא המשך השיפור והתיקון של זו מהעונה שעברה (יותר מכל, ארסנל משחקת 4-5-1 העונה), אבל לראשונה נראה כי עמדת המנהיג פתוחה לגמרי למאבקים. ארסנל נראית פתאום, ולראשונה מזה שנים, קבוצה שטוחה, בלי שחקן או שניים שמעל כל היתר. את התפוקה של ואן פרסי בחוד משלימים לוקאס פודולסקי (4 שערים בכל המסגרות) ואוליבייה ג'ירו (3), ופתאום גם תיאו וולקוט (7) וג'רביניו (5) כובשים. מה שנקרא - אין ואקום. זאת אומרת, אין ואקום כשיש תוכנית איך למלא אותו.
ונגר דורש מכל אחד משחקני ההתקפה שלו להיות מסוגל לשחק בכל תפקיד בחלק הקדמי, וגם עובד איתם על זה. והם כולם מגיבים מצוין. וולקוט כובש יותר, פודולסקי נראה לעתים כמו פליימייקר. רק שחקן אחד נשאר יותר בעמדה הטבעית שלו, ועושה רושם שזו גם הסיבה וגם התוצאה של העובדה שהוא מוביל במאבק הירושה - סנטי קאסורלה. ונגר מאפשר לו לשחק במרכז בתפקיד די חופשי, וקאסורלה הוא כיום השחקן הכי משפיע בקבוצה. כשהוא טוב - ארסנל טובה. כשהוא נעצר, מוגבל או משותק, ארסנל נראית רע מאוד.
האם זו הייתה הכוונה של ונגר? שהקבוצה שלו תהיה הקבוצה של קאסורלה? לא בטוח בכלל. אבל אם זה עובד, אין מה להילחם בזה, רק שעד עכשיו זה לא עבד בצורה טובה מספיק. ארסנל לא יציבה ומפסידה משחקים שהיא אמורה לנצח. אבל כל אלה היו רק סדרת בחנים. הבגרות הראשונה של השנה מגיעה עכשיו. התוצאה שלה יכולה ללמד אותנו אם ארסנל כבר למדה להסתדר בלי כוכב על. היא יכולה גם לגלות אם במקרה כן יש אצל ונגר אחד כזה. ואז השאלה האמיתית תהיה האם ונגר יצליח לשמור אותו אצלו, או שהוא כבר יצטרך להתחיל להיערך לעוד פרידה מכוכב.
