רק אתמול, בתזמון מושלם שכה מתאים למועדון עם מודעות עצמית והיסטוריה עשירה ומפוארת, הודיעה מנצ'סטר יונייטד כי גיגס, השחקן המעוטר ביותר בכדורגל האנגלי, האריך את החוזה בקבוצה לעונה נוספת.
עד כמה התזמון מושלם? בדיוק היום לפני 22 שנים עלה הוולשי להופעת בכורה בבוגרים של מנצ'סטר יונייטד, והוא רק בן 17. 999 משחקים, אינספור תארים והמון רגעים מיוחדים אחרי – ולולא המספר והשם על גבו, קשה להאמין שמדובר באותו שחקן.
הקריירה של מספר 11 היא לא דבר שניתן להגדיר ברגע נתון. אין איזה "גיגס אחד", מאיזושהי שנה, שמהווה דוגמא מייצגת. כדי להבין ולהעריך את מורשתו חייבים להביט על המכלול וההתפתחות שעבר. וכשמסתכלים על 22 השנים האחרונות לעומק ניתן להבחין במה שעושה את הקריירה שלו כל כך נדירה: יש כאן בעצם שתי קריירות נפרדות.
את רוב הפרסום קנה גיגס כקיצוני שמאלי, שם באו לידי ביטוי המהירות והכדרור המופלאים שלו, שהסתיימו או ביצירה לאחרים, או בסיומות מרהיבות משלו. אבל מי שהחל כקיצוני סופה מרהיב, טיפה פזיז ומאוד סוחף, הפך לקשר אמצע אחראי, שקול ויציב. בצורה אירונית, אפשר לראות את אותו שינוי גם בשיער שעל ראשו – פעם ארוך (יותר), כהה, מפוזר ומעט פרוע; והיום מאפיר, מצומצם ו"מרוכז" בעיקר באמצע. וכאמור, רשימת התארים בהן זכה וההישגים אליהם הגיע היא בלתי נגמרת (והיד/רגל עוד נטויה) – בכל אחד מהשלבים.
"אני חושב שכבר השתמשנו בכל הסופרלטיבים", אמר עליו לפני שבועיים אלכס פרגוסון, ולמעשה ייתר כל סופרלטיבים נוספים. לכן, במקום לנסות להעריף מחמאות חדשות על הקשר הוולשי, וכדי באמת להבין את מכלול המורשת של גיגס, בואו נתמקד בשני אירועים קצת פחות מרכזיים בתולדותיו. שני אירועים שעוזרים להבין את אריכות ימיו, ואשר בפועל הביאו להיווצרותה של קריירה שניה.
זה מתחיל מעט לאחר שהמילניום החדש יצא לדרך, כשגיגס, מתקרב לגיל 30, החל לסבול מפציעה טורדנית בשריר הירך האחורי. ב-19 בנובמבר 2001, יונייטד התאמנה באיצטדיון האולימפי הישן במינכן, לקראת משחק באלופות מול באיירן. גיגס כבר התבשר כי הוא צפוי לשחק, אך במהלך האימון נפצע שוב בשריר, והחמיץ את המשחק.
"זה היה היום בו חשבתי שאני צריך לעשות כל שביכולתי כדי שזה לא יקרה שוב", אמר לימים. חשב ואכן עשה. גיגס הקפיד מאז על חיים יותר ספורטיבים הכוללים תזונה מאוזנת, ובעיקר – יוגה. ההשפעה של הפילוסופיה הרוחנית והאימון הגופני (כפי שמוגדרת בוויקיפדיה) על גופו הייתה ברורה: "במהלך השנים האחרונות היא היוגה חיזקה אותי, שיפרה לי את הגמישות, ועזרה לי מאוד עם הבעיות בשריר הירך". ולראייה, בכל 21 מעונותיו האחרונות בליגה, הוא שיחק לפחות 25 פעמים, ותמיד פתח יותר בהרכב מאשר עלה כמחליף. זו יציבות נדירה ברמות היסטוריות.
גם באירוע השני שעזר לעצב ולהאריך את הקריירה של גיגס, ובעצל לחלק אותה לשתי קריירות, מככבת פציעה. פציעה של פול סקולס. בינואר 2006 הודיעה יונייטד שהג'ינג'י לא ישוב למגרשים בעקבות ליקויי ראייה. עבור פרגוסון, שרק כמה חודשים לפני כן נפרד מרוי קין האגדי, נפער חור גדול במרכז המגרש, שמלכתחילה לא היה משופע באופציות. הפיתרון היה ציוות מפתיע של ג'ון אושה - עד אז, בעיקר כלבויניק בחלק האחורי של המגרש – עם גיגס.
ייתכן והמעבר הזה היה בלתי נמנע. הרי הגיל, למרות הכל, עשה את שלו. המהירות שהייתה חלק כה מרכזי ממשחקו הלכה ופחתה. אך גם אם ההסבה למרכז היתה צפויה, היא התרחשה מעט מוקדם מהמתוכנן. לגיגס לא הייתה כל בעיה עם זה.
עם גיגס ואושה באמצע המגרש ברוב המשחקים שנותרו עד לסיום העונה 2005/6, יונייטד אומנם סיימה רק במקום השני, אך צברה 35 נקודות מה-42 האחרונות האפשריות בליגה. וחשוב מכך, סיימה "בצורת" של שנתיים ריקות מתארים עם הזכיה בגביע הליגה (0:4 על וויגאן בגמר). בדיעבד, אלו היו גם ניצני הפריחה של הקבוצה שבמהרה תשיב את יונייטד לפסגה, ואת ההגמוניה באנגליה חזרה לצפון-מערב המדינה.
אם בוחנים את 20 וקצת השנים האחרונות של פרגוסון ביונייטד לפי מדד התארים, אפשר לראות חלוקה ברורה לשתי תקופות מרכזיות: 8 אליפויות וגביע אירופה בין 92 ל-2003, 4 אליפויות (החמישית בדרך) וגביע אירופה בין 2006 ל-2013. בין לבין היו שלוש עונות ללא אליפות. שנות מעבר. מעבר שגם גיגס עשה. תחזוקת הגוף ומשטר האימונים אליו נכנס, לצד הצורך המעשי של הקבוצה וההכרה במגבלות הגיל – הן שהולידו לגיגס את הקריירה השניה כקשר מרכזי, ובזכותן הוא יחגוג השבוע 1000 הופעות בבוגרים (כולל נבחרת וויילס ונבחרת בריטניה).
אומנם גם כיום ניתן לראות אותו מתופקד מדי פעם באגף, אך דומה כי פרגי יודע שאת חוכמת המשחק והטאצ' המיוחד שלו כדאי לשמור למתי ולאיפה שהוא הכי זקוק לו –סביב עיגול האמצע. ולא מעט פעמים, זה קורה דווקא במשחקים הגדולים.
התמורה שעבר גיגס משחקן כנף שרץ על הקווים, לקדנציה שניה כקשר אמצע היא מרתקת ומרשימה לכשעצמה. אבל לקראת הסוף הבלתי נמנע, עולה שאלה לא פחות מסקרנת – האם צפויה גם קריירה השלישית, בה הוא ישוב למקורות – על הקווים, רק הפעם בצד השני של הפס הלבן?
