כאוהדי כדורגל, כולנו חיים במירוץ לאיסוף נקודות האושר: שער לטובתך - נקודת אושר, ניצחון - נקודת אושר, ניצחון במשחק גדול - 2 נקודות אושר, זכייה בתואר - עשר נקודות אושר, וזה גם עובד הפוך - בהפסד, ספיגת שער, ירידת ליגה או הפסד בגמר גביע. החיים לא הוגנים. יש אוהדים שמאזן נקודות האושר שלהם גבוה וטוב מאחרים, כאלו שעשירים בנקודות אושר. עם זאת, כולנו כאוהדים זוכים ברגעים דומים פה ושם.
כאשר רואים את החגיגות של אוהדי ניוקאסל קל להבין שמעתה והלאה, הם יזכו בהרבה יותר נקודות אושר מבעבר. הם יכפילו, ישלשו ואולי אף ירבעו את מאזנם בבנק האושר, יזכו בנקודות בהיקף שלא חזו בו עשרות שנים. הם יודעים את זה, גם אתם, והחגיגות שלהם השבוע הגיעו מהמקום הכנה ביותר שיש לאוהד. דרך אגב, כולנו מבינים שחלק מנקודות האושר שהם ייקחו, יהיו על ראשן של היריבות הישירות שלהם.
כלכלת הכדורגל שצמחה בצורה אדירה בשנים האחרונות הביאה איתה גם תקשורת מבולבלת בתפיסת המרדף אחר נקודות האושר. כניסת הטכנולוגיה, האנליזה ומתודות הניהול והשיווק המתקדמות יצרו אצל רבים מסקנות לא נכונות. עבור חלקם (מסיקי המסקנות), זה גם משרת את האינטרסים מול אנשי התקשורת הוותיקים יותר ברעיון של משחק חדש לעומת משחק ישן, הקונספט החדש שהם מקדמים הוא של "מדע הכדורגל".
לפי הרעיון הזה, כשמו כן הוא, הכדורגל הוא מדע. ולפי התפיסה הזו, הארגונים שבוחרים להפנות תשומות גבוהות יותר לטכנולוגיה, אנליזה וניהול ינצחו יותר מאחרים. אך זו טעות, שכן בזמן שאין ויכוח כי הספורט, כמו כל תחום בידורי וכלכלי לאורך השנים, אימץ ופיתח את הטכנולוגיה, אך זהו חלק מתהליך החיים המודרני. מנגד, המשחק והרעיון והבסיסי שעומד מאחוריו, לא השתנו.
משחק הכדורגל מבוסס על כישרון בענף הכדורגל, איכות מוכחת של שחקנים - זה תמיד היה הבסיס ותמיד גם יהיה. נבחרות מוכשרות זוכות בתארים, מועדוני עילית רדפו אחר כוכבים משחר המצאת המשחק ואלו מוציאים סכומי עתק בשוק ההעברות כדי לנצח על המגרש.
תמיד תהיתי כיצד מועדוני הפאר מושכים מנהלי על, ואלה עושים הכל כדי להוציא יותר כסף בשוק ההעברות מדי שנה. למעשה, ככל שהמנהלים בענף טובים יותר ומתקדמים יותר כלכלית, שוק ההעברות והתקציבים המופנים למשכורות עולים. מאחורי כל קיליאן אמבפה, ארלינג הולאנד, ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, עומד מנהל שרוצה לשלם יותר מאחרים. וזה לא רק בגלל החולצות או החיזוק למותג, זה פשוט כי כל מנהל עילית יודע ששחקני דרג א' שווים אושר, ואושר במשחק הזה שווה גם כסף. לכן, אושר עולה כסף.
הליגה האנגלית היא זירת תחרות בין מועדוני עילית עשירים עד עשירים מאוד, וליגת האלופות היא זירת תחרות חזקה אף יותר. שם, בפסגה, נמצאים מועדוני העילית והם כולם בחזית העשייה הטכנולוגית, הניהולית, המדעית והרפואית של המשחק. ההבדל ביניהם הוא בעיקר מקצועי, וזה מושפע יותר מכל מהקורלציה בין תקציב לכישרון.
כמובן שזה לא מספיק. כן, יש דוגמאות שכסף לא הספיק. וכן, יש דוגמאות לניהול גרוע במיוחד. אבל זה רק כי הכדורגל אינו מדע, הוא משחק בידורי המבוסס על החלטות ולפעמים אנשים טועים. אבל המתאם ברור ויש להסתכל על המאקרו - כולנו רודפים אחר נקודות אושר שתלויות ביכולות הכספיות של המועדונים שלנו. לחלקינו זה יוצר רגשות אשם, את חלקינו זה מתסכל ויש אנשים שהיו מעדיפים שהשיחה תהיה על טכנולוגיה, ניהול, אנליזה, החלטות אימון ואפילו מדרג ערכים לפני שיהיו מוכנים להכיר בזה שכסף שווה אושר במשחק הזה. ייתכן שחלקם מעדיפים להיתפס כמנצחים בזכות היכולות ומתביישים בפרמטר הכספי. אני חושב שיש הכל מהכל בטענה הזו.
אבל אז באים האוהדים של ניוקאסל וזורקים את כל התיאוריות הצידה. האושר שלהם אותנטי וברור, את האהבה שלהם רכשה הבעלות הכי עשירה במשחק ולכן הם יודעים, וגם אתם יודעים, שלצד הטכנולוגיה, הניהול, המדע וכל אותם דברים שבוודאי יגיעו לצד הכסף הגדול, ינחתו גם שחקני עילית שיביאו את רגעי האושר שלהם הם מצפים.
באו אוהדי כדורגל ושמו מראה לכולם, אנחנו עשירים עכשיו וזה משחק של עשירים. לכן, אנחנו מאושרים יותר היום.
