קספר שמייכל; דני סימפסון, רוברט הות, ווס מורגן, כריסטיאן פוקס; ריאד מאחרז, דני דרינקווטר, אנגולו קאנטה, מרק אולברייטון; שינג'י אוקאזאקי, ג'יימי וארדי. זו קבוצת העשור.
תקראו שוב את השמות. תבחנו בקפדנות מה וכמה אתם יודעים עליהם, כמה מהם קורצו מחומר של סופרסטארים, כמה הפכו לשמות השגורים בכל פה וכמה היו ונותרו אלמונים. גם עם זכוכית מגדלת לא תצליחו לזהות על החבורה הזאת סימני זוהר, זהב וכוכבות. ולמרות זאת – השמות הללו מרכיבים את לסטר סיטי, אלופת אנגליה והפרמיירליג 2016.
האזינו לפודקאסט סיכום העשור-->הזכייה הסנסציונית והאנדרדוגית הזו בכתר הליגה היקרה, האיכותית, אך בלתי תחרותית ביותר בעולם – מועדון אקסקלוסיבי סגור הנלחם בינו לבין עצמו על הקצפת - הופכת את לסטר סיטי לקבוצת העשור. העובדה שהקבוצה הזו הורכבה, על המגרש והקווים, מ-NOBODYS – זה הרי התיוג והיחס לו הם זכו מעולם הספורט, התקשורת והמדיה החברתית העסוק זה כמעט דור שלם בסגידה לרונאלדואים ולמסיאים – הופכת את האליפות של לסטר סיטי 15/16, גם לסיפור העשור.
חלפו אמנם רק שלוש וחצי שנים מאז ההכתרה המרגשת בקינג פאואר סטאדיום בלסטר, אבל היא כבר נראית כמו חלום או הזייה, סוג של פאטה מורגנה, תופעה נטולת עוגן במציאות שאכן, מייד אחרי משק כנפי ההיסטוריה והחגיגות שבה לסורה, כלומר להיות מה שגלובוס שלם של אוהדים למד לצפות ממנה: יונייטד וסיטי, ברסה וריאל, יובה ויובה, באיירן ובאיירן, והנה תראו כמה נחמדים וגמישים אנחנו – אנחנו פותחים את שערי מועדוננו האקסקלוסיבי גם בפני חברה חדשה, פ.ס.ז', כי בטופס הקבלה שלה נרשמו כוכבי על ותיקים לצד ילד פלא שהוא הדבר הבא וכל תבל כבר דלוקה עליו ודולקת אחריו.
לסטר סיטי עשתה בעשור הזה משהו שאיש לא סבר שניתן לביצוע. היא אמנם גברה על יריבות, אבל בעיקר הביסה את השיטה. כי איך שלא תתבוננו במפת הכדורגל במאה ה-21 – הקפיטליזם הטהור שולט בה ללא עוררין. הכסף הגדול עושה את ההבדל. כניסת המגה-טייקונים וברוני הנפט אולי התחילה כטפטוף, אבל עכשיו היא זרם. גם באנגליה, ארץ הפייר-פליי וחלוקת המשאבים ההוגנת יותר בליגה העשירה בתבל – לא מצליחים גם החוקים הפיננסיים הטריים יחסית להתמודד עם הממון המפלצתי של בעלים חמדנים.
ההישג של לסטר סיטי יישאר לעד בלתי נתפס. הפערים עליהם היא היתה צריכה לגשר היו אסטרונומיים ומונומנטאליים. אם יבחר מאן דהוא בעירוני קרית שמונה לקבוצת העשור בישראל, זה ימצא חן בעיני. גם במחוזותינו סיפור הסינדרלה הזה הוא נדיר ויוצא דופן. אבל עדיין, הגשרים והמשוכות שצריך אנדרדוג בישראל לחצות על מנת להקדים את האריות, לא מתקרבים לתהום העמוקה הפעורה באנגליה בין חוג הסילון למיועדות לכישלון.
אבל כאמור, האליפות היא לא כל הסיפור. הדרך אל התואר תוכל לאתגר את מיטב מספרי האגדות. המורשת שלה לא פחות חשובה. ממה להתחיל? מזה שלסטר סיטי ניצלה ב-2015 מירידה אחרי ריצה מטורפת בשבעה המחזורים האחרונים, והמנג'ר שעשה את הקסם – נייג'ל פירסון - פוטר על רקע התנהגות בעייתית בקיץ? או אולי נשים דגש על התגובה של גארי לינקר – אייקון כדורגל ותקשורת ואיש לסטר בכל רמ"ח ושס"ה - ששמע על מינויו של קלאודיו ראניירי תחת פירסון וצייץ בטוויטר שלוש מילים "קלאודיו ראניירי, באמת?".
זה היה מובן, כמובן. ראניירי הגיע לקינג פאואר אחרי שפוטר מנבחרת יוון בעקבות הפסד במוקדמות לאיי פארו. לסטר סיטי היתה הקבוצה ה-15 ברזומה שלו. אבל ראניירי ולסטר סיטי הרוויחו את מלכות העשור שלהם גם בגלל זה. משום שהם טרפו את כל קלפי המקצוע. הם היו האנטי תיזה של כלכלת הממון, של הילת הכוכבים, של המאמנים/מנג'רים – אגודת פפ מוריניו פרגוסון ושות' - החייבים לכאורה להיות חברים בגילדה רמה ונישאת מעם על מנת להביא תוצאות. גם אובססיית המדע הכי קרוב למדוייק של הכדורגל בעשור החולף – זו המנסה להתהדר בניתוחים מבוססי סטטיסטיקות פרטניות ורזולוציות מיקרוסקופיות – ספגה מהלומה לא קטנה משועלי לסטר סיטי, שאת הגבינה המשובחת שלהם לעסו ובלעו למרות דירוגם במקום ה-18 בליגה באחזקת כדור.
"דילי דינג, דילי דונג" – זה היה המשפט בו השתמש ראניירי חדשות לבקרים כדי לעורר את השחקנים שלטעמו איבדו קצת ריכוז באימון ובמשחק. זו לא ממש אמרת כנף לפנתיאון, אבל היא הפכה בלסטר לסמל נוסף להתנהלות של מנג'ר חם, נטול אגו ומאניירות, ועם שפע הומור וגם, במיוחד, הומור עצמי.
לסיפור האגדה של ג'יימי וארדי, שבגיל מאוחר עזב עבודה בסופרמרקט והגיע לכתר ולנבחרת, תרם ראניירי על ידי כך שאיפשר לסקורר המדופלם להנהיג את חדר ההלבשה (יחד עם הגרמני רוברט הות, שהיה הליצן השנון של השועלים). לפולקלור של זכיית לסטר ייכנסו גם פרקים מרתקים נוספים הקשורים בעקיפין לצוות האימון. למשל העובדה שראניירי שלח את העוזר הבכיר שלו, סטיב וולש, לבחון את ריאן מנדס ממארסיי. וולש חזר עם דו"ח על כדורגלן אלמוני, אחד ריאד מאחרז מלה האבר, שביקשה עבורו 450,000 ליש"ט. ראניירי אישר. מאחרז היה כדורגלן העונה בשנת האליפות. מנצ'סטר סיטי שילמה עליו 60 מיליון.
ויש עוד, כמו חוסר ההתלהבות של המנג'ר ומספר עוזרים שלו מאנגולו קאנטה, ורק "צייד היהלומים" וולש – 16 שנים סקאוט בסטמפורד ברידג', כולל תחת ראניירי – היה מגיע לכל אימון טרום עונה של לסטר סיטי ומציק לבוס ללא הרף "קאנטה, קאנטה, קאנטה" – עד שג'נטלמן האיטלקי נמאס והוא התרצה. עוד נדבך המוכיח עד כמה העסק נזיל. ניסוי ותהייה. ניסוי וטעייה. עד כמה כמו לסטר סיטי עצמה – לאיש לא היה באמת מושג אם המוצר הסופי עומד להיות הצריף של בן גוריון או האמפייר סטייט בילדינג.
לסטר סיטי היא קבוצת העשור וסיפור העשור כי אין בשום מקום ואצל אף אחד אחר מאז 2010, כה הרבה צמתים בהם יש לכתוב "השאר היסטוריה" ולסנן "בלתי ייאמן". לתחושתי, לא היה כדבר הזה ולא בטוח אם ומתי יהיה. לא אתפלא אם ב-2050 יישבו באולפן ערוץ הספורט פרשנים שיכתירו את לסטר סיטי לקבוצת היובל.
סוף
