בווידאו: תקציר ההפסד של סיטי לשחטאר באלופות
בגיל 20 גבריאל ז'סוס מגשים את החלום במנצ'סטר סיטי. השחקן הצעיר מקבל קרדיט מפפ גווארדיולה ועוזר לתכולים לרוץ לאחת העונות הטובות בתולדות המועדון. יחד עם זאת, לא תמיד החיים האירו פנים לברזילאי. מהילדות הקשה ללא אבא ברחובות סאו פאולו, דרך המגרש ליד הכלא ועד הזימון המפתיע לנבחרת והקשר המיוחד עם אמא. מונולוג נדיר של החלוץ שלקוח מהמגזין "The Players Tribune".
בכל פעם שאני מבקיע שער עבור מנצ'סטר סיטי, אמא שלי מתקשרת אליי. בשנייה שהכדור פוגע ברשת, הפלאפון מצלצל. זה לא משנה אם היא נמצאת בברזיל או צופה בי במגרש, היא מתקשרת כל פעם. אז אני רץ לדגל הקרן, שם את היד על האוזן ואומר: "הלו אמא".
כשהגעתי למנצ'סטר סיטי אנשים חשבו שזה ממש מצחיק ושאלו אותי כל הזמן מה זה אומר. התשובה הקצרה היא שאני אוהב את אמא שלי ושהיא תמיד מתקשרת אליי.
ויש גם את התשובה הארוכה, שמתחילה בימים כשהייתי ילד קטן עם חלום גדול. בברזיל יש מיליוני ילדים עם חלום, אבל אני הייתי בר מזל, הכרתי כמה גיבורי על.
גדלתי בשכונה קשה בסאו פאולו. התמזל מזלי שאמא שלי עבדה מאוד קשה ולמשפחה שלי תמיד היה מה לאכול. להרבה ילדים שגדלתי איתם היו חיים יותר קשים. לפעמים הייתה להם רק ארוחה אחת ביום, וזו ארוחה שחילקו במגרש הכדורגל. אם לומר את האמת, רבים מהם אפילו לא באו לשחק, אלא רק לאכול.
עבורי, כל החלומות שלי וכל מה שיש לי עכשיו, התחיל ב"מגרש הקטנטנים". זה היה הרבה יותר ממועדון כדורגל. המגרש היה ממש מחוץ לכלא צבאי. זה היה מגרש עם חול ולא היה דשא. חוץ מילדים שיחקו שם גם שוטרים מהכלא. כשהייתי בן 9 הגעתי לשם עם חבר שלי פביאנו לראות אם נוכל להתקבל לקבוצה. הלכנו דרך היערות ואז הגענו ופגשנו את הבן אדם ששינה את חיינו - ז'וסה פרנסיסקו ממדה. הוא היה המאמן של קבוצת הילדים ואמר לנו שאנחנו יכולים לשחק כבר במשחק הבא.
לא היו מסמכים לחתום עליהם או משהו כזה, כי זה לא מועדון שרוצה לעשות רווח על הילדים, אלא מועדון שרוצה להראות להם צד חיובי של החיים. לתת להם אוכל. לשמור עליהם מחוץ לרחובות. "הקטנטנים" הוא לא מועדון גדול, אז בטח לעולם לא שמעתם עליו, אבל אני חייב להגיד לכם - הם עושים ניסים שם. לפעמים ילדים היו נוסעים שעה או יותר רק כדי לקבל את האוכל ולהביא קופסא למשפחה שלהם. היה שם אורז, שעועית ולחם - דברים שמספיקים לחודש.
מה שהמועדון הזה עושה בשביל הילדים האלה - זה מדהים.
בברזיל, יש לנו כינוי לאנשים כמו המאמן ממדה - "גיבור בלי גלימה". וזה באמת מה שהוא בשביל המון ילדים. ממדה והמאמנים האחרים, הם נתנו לנו צ'אנס בחיים. בשבילי, כדורגל היה הכל. האהבה לכדור היא הכל. האימונים שלנו היו רק פעמיים בשבוע, אז בשאר הזמן שיחקתי ברחובות של השכונה. לפעמים הייתי נשאר עד חצות עם חברים ואפילו אחרי היינו נשארים.
לא היה יותר מדי מה לעשות בבית. אבא שלי עזב את המשפחה מיד אחרי שנולדתי, אז אמא שלי הייתה עובדת כל היום כדי לפרנס אותי ואת אחיי. היא הייתה מנקה בעיר וכשהיא הייתה חוזרת הביתה בסוף יום היא הייתה צריכה לחלוק איתי ועם האחים שלי את המיטה. לחלק מהילדים היו משחקי וידאו, אבל לי היה את הכדור ואת הדמיון שלי וזה היה די נחמד, כי הייתה לי ילדות כמו שצריך. היה לנו טורניר כדורגל כשלכל רחוב הייתה קבוצה והגביע היה פחית שתייה קלה. הייתה מלחמה על הגביע הזה. הפחית הזאת הייתה בשבילנו כמו גביע הליברטדורס.
אם זכית בתואר, הפחית הייתה עוברת מאחד לשני והיה לזה טעם שלא טעמת מעולם. כל אחד היה לוקח לגימה ומעביר לחבר. זה היה עדיף פי 10 על שמפניה.
כשהייתי בן 13 קרה מקרה שבאמת השפיע עליי. הקבוצה שלנו נרשמה לטורניר גדול בסאו פאולו והיינו באמת טובים שם. היו שם משחקים שהבסנו קבוצות ב-12 או 13 שערים ואז הגענו לגמר. שיחקנו מול פורטוגזה דה ספורטוס, מועדון מקצועני שהגיע לטורניר רק כדי לעשות סקאוטינג על ילדים מקבוצות קטנות. זה היה כמו בסרטים. אנחנו מועדון קטן שמשחק מחוץ לבית כלא והם מועדון ענק עם מדים וכל הדברים שמסביב. אבל אותי ואת חברים שלי זה לא הרשים. "אנחנו הולכים לנצח בזה", אמרנו.
ואז הגיעה סופה. היה לילה מאוד קשה עם המון גשמים ובבוקר אמרו שאולי יבטלו את המשחק. לפני שריקת הפתיחה כל המגרש היה בוץ. זה היה מטורף. התחלנו לרוץ ופשוט נפלנו לבוץ כל הזמן. לא היה אחד שנשאר על רגליו. והשחקנים של פורטוגזה דה ספורטוס היו בסדר. להם היו נעליים שטובות לגשם ולנו היו נעליים זולות עם פלסטיק בסוליה. אני זוכר שחשבתי לעצמי "יא אללה. אלה החיים". נתנו הכל, אבל הפסדנו 4:2 בסופו של דבר. אני לעולם לא אשכח איך זה לראות את פורטוגזה דה ספורטוס חוגגת עם הגביע. כדורגל זה כמו כל דבר בחיים, זה לא פייר. אבל אתה יודע שאתה עדיין צריך למצוא דרך להצליח, למרות שזה לא פייר.
זה היה השיעור המושלם בזמן המושלם עבורי, כי השנים שלאחר מכן היו קשות מאוד. בברזיל, אם יש לך חלום להיות שחקן כדורגל מקצועני, אתה בד"כ כבר במועדון גדול בגיל 12-13. אבל משום מה, דברים לא עבדו אצלי ככה. מועדון הכדורגל של סאו פאולו בחן אותי וגם אמרו לי שם שאהבו אותי, אבל שהם לא יכולים להציע לי מיטה באקדמיה. המועדון היה רחוק מדי מהבית שלי וזה אומר שהייתי צריך כל יום לנסוע באוטובוס ולפרוש מבית הספר...ואמא שלי ממש לא התכוונה לקבל את זה. היא חשבה שבית ספר זה הדרך.
אני חייב את כל מה שיש לי לאמא שלי. כי באותו גיל, הרבה ילדים בברזיל צריכים להתחיל לעבוד כדי לעזור לפרנס את המשפחה שלהם. הם לא יכולים ללמוד בבית הספר, לשחק כדורגל ולעבוד ביחד, אז החלום של הרבה מת בשלב הזה. אבל אמא שלי האמינה בי. היא אמרה לי להמשיך בכדורגל, לא משנה מה אני צריך לעשות בשביל זה.
אז כשהייתי בן 13 התחלתי לשחק בוורזאה, שאם להסביר את זה למי שלא ברזילאי, זה כמו לשחק כדורסל ברחובות בארה"ב, או להיות במועדון חובבני באירופה. המגרשים הם בלי דשא והמשחק עצמו הוא פיזי מאוד. יש שם המון מהלכים לא חוקיים על המגרש. לעולם לא אשכח את הרגע שבו היה לנו משחק חשוב מול קבוצה גדולה. הם תמיד היו טובים, אבל לא היו בליגה מספר שנים בגלל סיבות שאני לא רוצה לפרט. אני מניח שיש ילדים שקוראים את זה.
הם חזרו לליגה ושיחקו מולנו במשחק שמוביל לטורניר גדול. אני זוכר שהשחקנים שלהם הסתכלו עליי לפני המשחק ואמרו: "מי זה הילד הזה? זה רציני בכלל?"
זה היה רציני.
ממש עם פתיחת המשחק עברתי את הבלם הטוב ביותר שלהם וכבשתי. אני זוכר שכולם שם הסתכלו עליי במבט של "אוקיי ילד, אנחנו הולכים לעשות לך גיהנום". הם התחילו להרביץ לי בכל פעם שנגעתי בכדור. הם השתגעו וממש רצו לפגוע בי. אחד הקשרים שלהם היה בריון ואמר לי: "אני הולך לשבור לך את הרגליים אם תנסה לעשות עליי דריבל". אז קיבלתי את הכדור ועשיתי עליו דריבל. זה היה כמו ב-NBA, "שברתי" לו את הקרסול. גרמתי לו ליפול על התחת. אחרי זה הם הסתכלו עליי כאילו הם באמת הולכים לרצוח אותי. מה אני יכול לומר? כשהכדור מגיע לרגליים שלי, אני נמצא בעולם אחר. קיבלתי את הכדור שוב ומסרתי לחבר מסירה גדולה לשער. הקהל השתגע.
המשחק נגמר ב-2:2 וניצחנו אחרי פנדלים. הם היו כל כך עצבניים. הבריון ההוא ניגש אליי בסיום: "אמרתי לך שאני אשבור לך את הרגליים ילד. נתראה במגרש החניה". הוא היה רציני. אני זוכר שחשבתי לעצמי שאולי כדאי לי לא לצאת מהמגרש. למזלי חבריי לקבוצה הגנו עליי. הם כולם התאספו סביב ויחד יצאנו למגרש החניה והגענו הביתה בשלום.
אבל זה לא סוף הסיפור. בחג המולד שעבר חזרתי הביתה להיות עם המשפחה שלי והלכתי לבנק כדי לעשות סידורים. עצרתי את המכונית במגרש חניה והבחור שחילק את כרטיסי החניה בתא הקטן היה לי מוכר. הוא נתן לי מבט כאילו הוא מכיר אותי. הוא נתן לי את הכרטיס והמשיך להסתכל עליי, ואז הוא אמר: "היי ילד קטן, ילד קטן. זוכר אותי? מוורזאה אחי. אני רציתי לשבור לך את הרגליים".
ואני לא הבנתי מה הוא הולך לעשות. ואז הוא המשיך: "אחי, באמת רציתי לשבור לך את הרגליים. אתה מאמין?" ואני ניסיתי להישאר רגוע ואמרתי: "נו באמת, לא באמת רצית לעשות את זה. ידעתי שאתה צוחק". והוא הגיב: "לא אחי. באמת רציתי לשבור לך את הרגליים ועכשיו אתה משחק בקבוצה האהובה עליי. אני אוהב אותך אחי. אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם הייתי שובר לך את הרגליים?". שנינו צחקנו ואז הצטלמנו ביחד.
יש לנו ביטוי בברזיל שמסביר בצורה הכי טובה את מה שקרה לי. החיים שלי הפכו ממים ליין. לפני חמש שנים שיחקתי בוורזאה ורק ניסיתי לשרוד ולהגיע למועדון טוב בברזיל. שיחקתי עם המון שחקנים מעולים שעכשיו הם נהגי אוטובוס או עובדים בסופרמרקט או בבנייה. וזה לא בגלל שהם לא היו מוכשרים או לא עבדו קשה, הרבה מזה קרה בגלל מזל והזדמנויות. יש אנשים שלא יכולים להמשיך לרדוף אחרי חלומות, הם צריכים להתפרנס.
אם לא הייתה לי את התמיכה של אמא שלי, קרוב לוודאי שהייתי באותו מצב עכשיו.
במקום זה, קיבלתי הזדמנות להיבחן בפאלמיירס בגיל 15 והכל המריא משם. אני לא יכול להסביר את זה. זה הרגיש כמו גורל, אלוהים כתב הכל בצורה מושלמת. שיחקתי עם קבוצת הנוער וחתמתי על החוזה הראשון שלי. משם, זה טס כמו חללית. עליתי לקבוצה הבוגרת והצלחתי מאוד ואז זימנו אותי לנבחרת ברזיל לקראת ריו 2016. כשקיבלתי את השיחה, זו הייתה התרגשות שלא תאמן.
כדי להבין את הרגע שלי אפשר לחזור רק שנתיים לפני כן. הייתי ילד ברחובות של השכונה וצבעתי את המדרכה בצהוב וירוק לקראת המונדיאל ב-2014. האנשים שידעו לצייר גם קיבלו אפשרות לצייר שחקנים כמו ניימאר ודויד לואיז על הקירות. שנתיים לאחר מכן, שיחקתי במשחקים האולימפיים עם ניימאר. אני זוכר את ההרגשה כשלבשתי את המדים הלאומיים בפעם הראשונה. הרגשה של הגשמת חלום.
הטורניר ב-2016 היה חשוב עבור הברזילאים, בעיקר בשל העובדה שהבאנו בפעם הראשונה את הזהב האולימפי בכדורגל. היה צל כבד עלינו בגלל מה שקרה במונדיאל וגם בגלל שהטורניר היה בריו. בשני המשחקים הראשונים שיחקנו לא טוב והייתה ביקורת קשה עלינו, בעיקר על ניימאר. אני מעריץ אותו על איך שהוא התמודד עם הכל והנהיג את הנבחרת.
לפני הטורניר הייתי רק מעריץ של ניימאר, כמו כולם. הוא כדורגלן מדהים, אבל להכיר אותו באמת היה ענק. הדרך שבה הוא התייחס לכולם הפתיעה אותי מאוד. למרות שאני לא נמצא הרבה זמן בכדורגל, ראיתי לא מעט אנשים, אפילו לא שחקנים טובים מדי, שהם צבועים. הם דמות אחת בציבור ואחרת בחדר ההלבשה. בניגוד לכך, ניימאר מתייחס לכולם כמו אחים שלו. הוא היה הסיבה העיקרית לכך שהצלחנו להתעלם מרעשי הרקע ולעמוד בלחץ.
כשזכינו במדליית הזהב, זה היה רגע מדהים עבורנו ובכלל עבור המדינה. לפני הטורניר ניימאר עשה קעקוע ואני עשיתי אחד זהה כי זה מאוד השפיע עליי. זה קעקוע של ילד שעומד בתחתית של מדרון והוא מסתכל למעלה אל הפאבלות. הוא רק מחזיק כדורגל ביד וחולם. זה לא רק אני, וזה לא רק ניימאר, אלא אלה המון ברזילאים. וזה מה שמסמלת הזכייה בזהב עבורנו.
אני רוצה לעשות את כל מה שאני יכול כדי להיות בסגל למונדיאל 2018. בברזיל, כמו בברזיל, יש המון תחרות ושום דבר לא בטוח. זו אחת הסיבות שהחלטתי להגיע למנצ'סטר סיטי. ידעתי שאני חייב להמשיך ולהתפתח כשחקן. אנגליה שונה מאוד מברזיל. אין הרבה שמש. היו לי הצעות ללכת למועדונים אחרים, במקומות חמים יותר, אבל בשבילי ההחלטה להיות במנצ'סטר סיטי היא כולה בגלל שאני יכול לשחק תחת פפ גווארדיולה.
זו פעם ראשונה שאני מגיע למדינה כל כך קרה ושאני לא יודע את השפה בה. זה אתגר ולפעמים אפשר להרגיש בודד. יחד עם זאת, כשגווארדיולה התקשר אליי כשחשבתי אם לחתום, הוא אמר לי שהוא סומך עליי ושאני חשוב לעתיד של המועדון. השיחה הזאת הייתה מאוד חשובה עבורי, כי היא הראתה שבאמת אכפת לו מהעתיד שלי. הרגשתי שהוא היה אמיתי איתי בשיחה, וזה אומר המון. אחרי שהוא אמר את הדברים, לא חשבתי פעמיים. ההחלטה נעשתה, אני הולך לסיטי.
אבל לפני שעברתי למנצ'סטר סיטי הייתי חייב לעשות דבר אחד אחרון. הייתי צריך לסגור פרק בחיי.
חזרתי למגרש של "מועדון הקטנטנים" ליד הכלא, עם נעלי כדורגל זולות מתחת לידיים, בדיוק כמו שהייתי בגיל 9. אבל הפעם הבאתי איתי 250 זוגות נעליים איכותיות לילדים שם. עכשיו, כשהם ילכו לשחק במגרש עם בוץ, לאף אחד לא יהיו תירוצים.
אני לא אשקר. כשהגעתי לראשונה למנצ'סטר סיטי, הרגשתי אבוד לגמרי. אמא שלי כל הזמן טסה מברזיל לאנגליה וחזרה והיה מאוד קשה להיות רחוק ממנה, היא כמו אמא ואבא בשבילי.
אני זוכר שפעם אחרי משחקים הייתי רואה את הילדים עם אבא שלהם אחרי משחקים ואני הייתי לבד. זה היה מאוד קשה, זה צילק אותי. אבל עכשיו, כשמישהו שואל אותי על אבא שלי, אני אומר שאמא שלי היא אבא שלי. היא כמו עוד גיבור בלי גלימה. אז כשאני מבקיע, אפילו אם היא לא שם, אני "מרים את הטלפון, ומדבר איתה. כשהייתי ילד היא הייתה מתקשרת כל הזמן כדי לבדוק איפה אני, ואם לא הייתי עונה היא הייתה מתקשרת לכל החברים שלי.
"הלו אמא".
כשאני מרים את הטלפון, זה כבוד עבור אמא שלי והמאבק שלנו. זה גם כבוד עבור כל החברים שלי, המשפחה, המאמן ממדה וכל האנשים בברזיל שעזרו לי להגיע לאיפה שאני היום.
תמיד הייתי אחד שחולם, אבל אפילו בחלומות הכי טובים שלי לא חשבתי שאני אגיע לאן שאני היום. אני יודע שיהיו כל כך הרבה ילדים שיצבעו את הרחובות לקראת המונדיאל בקיץ הקרוב. אולי הם לא משחקים עבור מועדון גדול, או שאומרים להם שהם לא יכולים להצליח. אני אומר להם שלעולם לא יפסיקו להילחם.
ארבע שנים לפני שיצאתי מהמנהרה באתיחד, עדיין שיחקתי בוורזאה ושחקנים אמרו שהם ישברו לי את הרגליים במגרש החניה. ברצינות, החיים יכולים להיות עכשיו סנדוויץ' פשוט עם פחית, אבל אם תמשיך לרדוף אחרי החלומות שלך, מי יודע לאן זה ייקח אותך?
מים יכולים להפוך ליין.
אז, עבור כל אותם הילדים, אם הגעתם עד לסוף הסיפור שלי, יש לי מסר אחרון עבורכם ואני באמת מתכוון אליו.
לעולם אל תפסיקו לחלום.
הא, ועוד דבר אחד, אוקיי?
תתקשרו לאמא שלכם. היא מתגעגעת אליכם.
