בשישה בנובמבר 1986, מנצ'סטר יונייטד פיטרה את מאמנה, רון אטקינסון, בזמן שהקבוצה הייתה במקום ה-21 בטבלת הליגה הראשונה באנגליה. חלק משחקניה, כולל הכוכב הגדול, בריאן רובסון, היו שרויים בדיכאון והרבו לשתות. במקומו של אטקינסון המפוטר, יונייטד צירפה את המאמן הסקוטי, אלכס פרגוסון, שנחל הצלחה אדירה על הקווים של אברדין וזכה איתה בשלל תארים. אף אחד, מהאחרון האוהדים באולד טראפורד ועד פרגוסון עצמו, לא חלם על ההשפעה שתהיה לסקוטי על המועדון.
275 שחקנים עברו תחת שרביטו של פרגוסון במנצ'סטר וכמעט כולם מוכנים להישבע שהוא גאון כדורגל אמיתי. התארים מדברים בעד עצמם: 38 תארים ב-26 שנים מציבים אותו כאחד המנג'רים הגדולים בהיסטוריה, אולי הגדול מכולם. רבים נוטים לראות בסר אלכס גאון טקטי שפיתח עשרות שחקנים שהפכו לאחר מכן למאמנים גדולים, אך כאשר סוקרים לעומק את הקריירה של של פרגי, מגלים שהגאונות שלו לא הייתה בבניית הטקטיקה, אלא בחיקוי מדוייק של היריבות שלו.
כבר בשנותיו הראשונות כמאמן בסקוטלנד, פרגי הראה שהוא מסוגל להעתיק בצורה מושלמת את הטקטיקה של היריבה הגדולה שלו וליישם אותה בצורה פנומנאלית בקבוצה שלו. כשהגיע לאברדין הוא חיקה את הטקטיקה וסגנון המשחק של סלטיק, ששלטה אז ללא עוררין בליגה הסקוטית, ונחל הצלחה אדירה עם שלוש אליפויות, ארבעה גביעים וזכייה היסטורית בגביע אירופה למחזיקות גביע. לפרגי לא היה ספק שמה שעבד טוב בצפון הממלכה, יעבוד גם במנצ'סטר. לרגל יום הולדתו ה-76 שיתקיים מחר (ראשון), חוזר לסודות שהפכו את פרגי למאמן היסטורי.
השנים הראשונות - בעקבות ההצלחה של ליברפול
כשפרגוסון נחת באולד טראפורד הוא ראה קבוצה אחת לנגד עיניו: ליברפול, ששלטה ללא עוררין בכדורגל הבריטי, זכתה ארבע פעמים בתוך שבע שנים בגביע האלופות ובעיני רבים נחשבה לקבוצה הטובה בעולם באותה תקופה. אלכס רצה שהקבוצה שלו תהיה טובה יותר מליברפול. הוא רצה להפוך ל'בוב פייסלי' של מנצ'סטר יונייטד. בעונתו הראשונה הצליח להוציא את יונייטד מהבוץ ולהוביל אותה למקום ה-11 בטבלה, ובקיץ 1987 הוא החל בבניית יונייטד החדשה, בצלמה ובדמותה של ליברפול החזקה, אז בהנהגת המאמן-שחקן, קני דלגליש.
יונייטד החתימה את החלוץ, בריאן מקלייר, שהיה התשובה להתחמתו של פיטר בירדסלי בליברפול. גם המגן, ויו אנדרסון, והבלם סטיב ברוס, שהצטרף בדצמבר, חיזקו את הקבוצה. כל השלושה היו שחקני מפתח בעונה המדהימה של יונייטד, שסיימה במקום השני, תשע נקודות מליברפול האלופה. פרגוסון לא הצליח לשחזר את ההצלחה בשתי העונות שלאחר מכן, אבל המשיך לבנות את הקבוצה כהעתק של ליברפול של דלגליש.
בתחילת שנות ה-1990 נראה היה שפרגוסון הצליח במשימה להפוך את יונייטד לליברפול. הקבוצה של דלגליש שיחקה אז במערך של 4-4-1-1, עם שני מגנים תוקפים, ארבעה שחקני קישור בקו אחד ושני חלוצים שמשחקים אחד מתחת לשני. כדי לחקות את ליברפול בצורה מושלמת, אלכס היה צריך לצרף את השחקנים המתאימים, וכך עשה. יונייטד זכתה בגביע האנגלי בשנת 1990 ועונה לאחר מכן בגביע אירופה למחזיקות לאחר ניצחון על ברצלונה הגדולה של יוהאן קרוייף.
בהרכב הקבוצה היה רק שחקן אחד ששיחק ביונייטד לפני בואו של פרגוסון, הקפטן, ברייאן רובסון. יונייטד של שנת 1991 הייתה העתק מדויק של ליברפול הגדולה: מארק יוז ובריאן מקלייר שיחזרו את שיתוף הפעולה בהתקפה בין פיטר בירדסלי וג'ון אלדריג' (לעיתים גם איאן ראש), רובסון ופול אינס היו על תקן רוני ווילן וסטיב מקמהון באמצע, לי שארפ היה הג'ון בארנס של האולד טראפורד ושני המגנים התוקפים היו דניס אירווין וסטיב בלקמור.
עזיבתו של דלגליש את ליברפול במהלך עונת 1991 פתחה את הדרך ליונייטד של פרגוסון להשתלטות על הכדורגל האנגלי. בעונת 1991/1992 מנצ'סטר עקפה את ליברפול בטבלה לראשונה בעידן פרגוסון, כשסיימה במקום השני מתחת ללידס (ליברפול סיימה במקום השישי) וזכתה בתואר (גביע הליגה) עונה שלישית ברציפות. ה'עקיפה' של מנצ'סטר את ליברפול הייתה הסמל של המהפכה התרבותית שהתרחשה באנגליה באותם ימים, שהעיר מנצ'סטר הפכה להיות בירת התרבות של הממלכה על חשבונה של ליברפול. כשהפרמייר ליג נוסדה, כבר היה ברור לכולם מי הקבוצה הגדולה בממלכה ומי המאמן מספר 1, כשאלכס פרוגסון אף קיבל תואר אצולה מהמלכה והפך ל'סר אלכס'.
בחמש השנים הבאות יונייטד זכתה בארבע אליפויות פרמייר-ליג, כשרק בלקבורן של היריב הוותיק דלגליש מונעת מפרגוסון חמש זכיות רצופות. בתקופה זו הוא הפך את השדים האדומים לאחת הקבוצות הטובות בעולם בזכות רכישת שחקנים והתאמתם למערך ה-4-4-1-1. שחקני רכש כמו פיטר שמייכל, רוי קין ואנדי קול עזרו לפרגוסון לבסס את השיטה ולהפוך את יונייטד לקבוצה הטובה באנגליה, אך מעל כולם היה אריק קנטונה הצרפתי, מספר שבע שהיה למעשה ה-10 של יונייטד מאחורי החלוץ והיה השחקן המרכזי של הקבוצה. במהלך התקופה פרגי העלה מספר צעירים מקבוצת הנוער שהשתלבו בצורה מעולה במערך: ראיין גיגס, פול סקולס, האחים נוויל, ניקי באט ודיוויד בקהאם.
שנות ה-90 – פרגוסון מול ונגר
באותה תקופה הצטרף לארסנל הלונדונית מאמן צרפתי שרצה לעשות לפרגוסון בדיוק את מה שיונייטד עשתה לליברפול. ארסן ונגר הביא ניחוח אירופאי ל-4-4-2 האנגלי הטיפוסי: מרכז שדה חזק בניצוחם של הצרפתים עמנואל פטי ופטריק ויירה, שחקנים יצירתיים באגפים כמו מארק אוברמס וריי פארלור וצמד חלוצים שיכולים לכבוש מכל מצב, דניס ברגקאמפ ואיאן רייט. ארסנל זכתה באליפות ב-1998 וסר אלכס, בעונתו הראשונה ללא קנטונה, הרגיש את הלחץ מהמאמן הצרפתי ועבר לשחק ב-4-4-2 שדומה להפליא למערך של ונגר בהייבורי.
עונת 98-99 הייתה העונה הגדולה ביותר בהיסטוריה של יונייטד: עונת הטרבל. אליפות, גביע וזכייה היסטורית בליגת האלופות, אחרי אותו ערב קסום בקאמפ נואו. הדומיננטיות של קנטונה הוחלפה בקבוצתיות ובמערך שכלל שני סקוררים בחוד: אנדי קול ודווייט יורק. בקהאם וגיגס היו אחראיים על רגעי הקסם באגפים, סקולס וקין החזיקו את מרכז השדה והאחים נוויל תמכו בצדדים. יאפ סתאם ההולנדי הצטרף במטרה לחזק את מרכז ההגנה, שנפגע עם עזיבתו של גארי פאליסטר.
שנות ה-2000 – פרגוסון מול מוריניו
השנים עברו, ופרגוסון עבר למערך של 4-5-1, לאחר צירופם של שחקנים כמו רוד ואן ניסטרלוי, שהיה החלוץ הבודד וחואן סבסטיאן ורון. יונייטד הפסידה את האליפות לארסנל של ונגר פעמיים (2002 ו-2004). אבל פרגוסון הוטרד דווקא מקבוצה לונדונית אחרת. צ'לסי הפכה לכוח משמעותי בכדורגל הבריטי בזכות הכסף הגדול של רומן אברמוביץ' ובעיקר בעקבות הצטרפותו של מאמן עולה בכדורגל העולמי, ז'וז'ה מוריניו. הפורטוגלי הביא לפרמייר ליג טקטיקה א-סימטרית חדשנית, מערך בקווים שבורים, וזכה בשתי אליפויות רצופות שחתמו מאזן של אליפות אחת בלבד בחמש שנים עבור פרגוסון.
המאמן הסקוטי היה חייב להתאים את עצמו לסגנון החדש והוורסיטלי והחל בבניית מה שהוא בעצמו כינה "הקבוצה הטובה ביותר שאימנתי בחיי". לאחר שהחזיר את האליפות לאולד טראפורד ב-2007, פרגוסון זכה בפעם השנייה בחייו בליגת האלופות ב-2008, באחת העונות הגדולות בתולדות יונייטד, שזכתה גם באליפות הליגה.
הקבוצה של סוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000 התפוגגה, למעט ראיין גיגס ופול סקולס, ובמקומה בנה פרגוסון קבוצת חלומות בהשראת צ'לסי של מוריניו. הטקטיקה של פרגי התבססה על לא מעט שינויי מיקום ומערך. 4-3-3 שיכול ברגע להפוך ל-3-4-3 עם הצטרפותו של פטריס אברה באגף שמאל, 4-4-2 יהלום עם וויין רוני מאחורי החלוצים או 4-4-2 עם כריסטיאנו רונאלדו וראיין גיגס (או אואן הארגריבס שהחליף אותו בגמר ליגת האלופות) באגפים. רונאלדו כבש במספרים אסטרונומיים והפך תחת פרגי לשחקן הטוב בעולם, רוני וטבס תמכו בהתקפה וצמד הבלמים, ריו פרדיננד ונמניה וידיץ', נחשב בזמנו לצמד הטוב בעולם.
השנים האחרונות – היריבות עם 'השכנים הרועשים'
יונייטד המשיכה להיאבק מול צ'לסי בפסגת הפרמייר ליג גם בשנים הבאות, כשהיא מאבדת לכחולים אליפות אחת בלבד בעונת 09-10 (בהפרש של נקודה), העונה הראשונה ללא רונאלדו, שעבר לריאל מדריד. בתחילת העשור הנוכחי סר אלכס הביט מעבר לכביש וראה את עלייתה של היריבה העירונית, מנצ'סטר סיטי, בחסות הכסף הגדול של המפרץ. תחילה המאמן הסקוטי לא התרגש מהסיטיזנס וכינה אותם 'השכנים הרועשים', אך לאחר שסיטי של רוברטו מנצ'יני רמסה את יונייטד בדרבי וזכתה באליפות בעונת 11-12, פרגוסון היה חייב לערוך שינוי נוסף לקראת עונת 12-13, עונתו האחרונה באולד טראפורד.
סיטי, יחד עם מרבית הקבוצות המובילות באירופה, שיחקה באותה תקופה במערך 4-2-3-1 עם שני מגנים תוקפים, שני קשרי אמצע, ושלושה שחקני התקפה ששיחקו מאחורי חלוץ החוד. טקטיקה זו כללה לא מעט חילופי מקומות בהתקפה והצטרפות גדולה מאחור, כך שלמעשה בכל התקפה היו שבעה-שמונה שחקנים בשליש האחרון של המגרש. רובין ואן פרסי ההולנדי הצטרף כדי להיות חלוץ השפיץ, וויין רוני שיחק מאחוריו, אנטוניו ולנסיה ואשלי יאנג תמכו מהאגפים וטום קלברלי פרח לצידו של מייקל קאריק בקישור. ואן פרסי כבש 26 שערי ליגה בריצה המטורפת של יונייטד לאליפות מספר 20 בהיסטוריה ומספר 13 של פרגוסון באולד טראפורד, בדרך לפער חסר תקדים של 11 נקודות על פני סיטי השנייה בסיום העונה.
מי ייכנס לחליפה של סר אלכס?
מנצ'סטר יונייטד איבדה מעט מכוחה ועוצמתה בעידן פוסט-פרגוסון. היא אמנם הצליחה לזכות בגביע האנגלי תחת הדרכתו של לואיס ואן חאל ובעונה שעברה זכתה בליגת האירופית ובגביע הליגה תחת שרביטו של ז'וז'ה מוריניו, אך היא לא התקרבה לזכייה באליפות והמקום הגבוה ביותר שהשיגה בליגה היה המקום הרביעי. גם העונה נראה שיונייטד לא תזכה באליפות, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי (רחוקה 15 נקודות מסיטי שבמקום הראשון).
אלכס פרגוסון קשר את שמו ומורשתו עם מועדון הכדורגל מנצ'סטר יונייטד. במשך כמעט שלושה עשורים הוא הציב את יונייטד בפסגת הכדורגל הבריטי והעולמי, חרף כל השינויים הטקטיים, התרבותיים והאתלטיים שעולם הכדורגל עבר משנות ה-80 ועד היום. והוא עשה זאת לא כי היה טקטיקן משכמו ומעלה, אלא בזכות העובדה שידע להסתכל מהצד על המתחרים שלו, ללמוד את השיטה שלהם ולהנחיל אותה בצורה טובה יותר לשחקנים שלו. מחר (ראשון) הוא יחגוג 76, והיום, יותר מתמיד, המאמנים ברחבי היבשת בהחלט יכולים לשאוב ממנו השראה.
