עוד לפני שהעונה החדשה באנגליה מרימה מסך, יש כבר מנצחת אחת: מגיפת הקורונה. מהעובדה הטכנית של פתיחת הפרמיירליג באיחור של חודש, דרך האיצטדיונים הריקים, בדיקות הקורונה השבועיות והנדבקים שבדרך שיכניסו יתדות בגלגלי הליגה, עבור בהחלטה האנגלית המתנשאת והמטופשת להישאר עם 3 חילופים בלבד למשחק, ועד החורף האנגלי הקשה ממילא שאיש לא יכול לחזות כיצד יתנהג עם המגיפה והיא איתו – הכל מתנקז לעונה רצופת ואולי אף רדופת סימני שאלה. עונת החיפוש אחרי אנטי-וירוס.
המיסתורין יתפוגג, אם וכאשר, רק בהמשך הדרך. לכן הניסיון לבחון את הפרמיירליג הטרייה בכלים קונבנציונליים, שאף הם רחוקים ממדע מדויק, הוא הפעם ממש מפוקפק. ראו איך נטרפו כל קלפי ליגת האלופות כאשר היא ביצעה רק שינוי קטן בפורמט. הקורונה גם אחראית לכך ששוק ההעברות האירופי ייסגר העונה רק ב-5 באוקטובר, ואפשר להניח די בביטחון שיהיו עד אז לפחות כמה שיפוצים בסגלים, העשויים להקהות או להצליל – בערבון מוגבל - את גווני התמונה המעורפלת.
תפניות בעלילה הן סם חיים בספורט כמו בספרות, אבל יתרונן מן הסתם הוא בכך שהן אינן ניתנות לצפייה. מה שמותירה לנו איפוא הקורונה בתנאי הפתיחה הללו של אי וודאות, זה להיצמד למוכר ולידוע. למה שהיה הוא שיהיה. ולכן הדבר הטבעי ביותר להאחז בו הוא ליברפול. מעשית אין סיבה שהיכולת והמומנטום המלהיבים שסוף סוף שברו את הנאחס של אנפילד, לא ימשיכו מהיכן שהפסיקו. הרי ראינו את התפוצצות הכישרון והתנופה של ליברפול אשתקד, ואנו יודעים שיש ביורגן קלופ ובמאגר שחקניו יותר מעונה אחת של אליפות. גם כמעט (קונסטנטינוס צימיקאס) בלי ריענון של השורות.
מצד שני קשה מאוד להאמין שמנצ'סטר סיטי שוב תסיים עונה במרחק 18 נקודות מליברפול, או מכל אלופה אחרת. למרות שסיטי חוותה טראומה בלתי מבוטלת בהדחה בידי ליון בצ'מפיונס ליג, בפרמיירליג הארוכה והמתפתלת אפשר לתקן גם מעידות כאלה. פפ גווארדיולה הוסיף בינתיים עמוד שדרה חשוב להגנה – נתן אקה מבורנמות – וקיצוני מבטיח מאוד להתקפה, פראן טורס מוולנסיה. אבל הוא איבד את דויד סילבה ולירוי סאנה, עתידו של אריק גרסיה עדיין לא ברור, וסיטי נראית כקבוצה בתהליך, שלא לומר בטרנזיט בטרמינל בו שער הטיסה שלה עוד לא עלה על הצג.
לכן בהינתן כל הרקע היוצא דופן והנזיל של העונה שבפתח, הפיתוי הגדול ביותר הוא להשקיע את כל הקופה בהימור על צ'לסי. לפתע פתאום, אאוט אוף דה בלו במקרה הספציפי הזה, פרנק למפארד והכחולים שלו שלפו המחאות בגודל ניימאר פלוס (223 מיליון יורו), והזניקו לסטמפורד ברידג' ארבעה כוכבים: טימו ורנר, חאכים זייש, קאי האברץ ובן צ'ילוול. צריך לזכור שהתוספת המאוד משמעותית הזו מצטרפת לא לחבורה בינונית ואפורה, אלא לבסיס מוצק של קבוצה צעירה ודינמית שסיימה עונה מצויינת במקום הרביעי בליגה ובשמינית גמר האלופות.
על הנייר נראית צ'לסי 2021 כקרש קפיצה לקרנבל. אם זה יקרה – נלקק את האצבעות. אבל נערים היינו וגם בגרנו, ועם כל הכבוד לשמות, גם אצל קלופ לקח ליחידה הסוחפת זמן להתאקלם ולהתחבר. מה גם שיכול להיות שהדגש על ניצוצות קישור והתקפה, עדיין יותיר את צ'לסי פגיעה במרכז העורף.
מבחינות רבות, מנצ'סטר יונייטד היתה הקבוצה האנגלית המפתיעה ביותר של העונה שחלפה. אפילו אוהדיה לא האמינו ביכולת ההשתדרגות שלה ובאפשרות שהיא תחזור לליגת האלופות. אבל אולה גונאר סולשאר וחניכיו סיימו במקום השלישי, הגיעו לחצי גמר הליגה האירופית והפסידו לאלופה המיועדת סביליה, ולאורך כל החודשים האחרונים מגמת השיפור שלהם היתה עקבית ומרשימה. הרכישה והשילוב של ברונו פרננדש היו הבינגו של העונה. השדים נראו הכי אדומים מאז ימי פרגי ועכשיו נוסף אליהם דוני ואן דה בייק מאייאקס, שבהחלט מתאים לזרימה המתגברת הזו. לצערו של המנג'ר הנורבגי, הארי מגווייר ומייסון גרינווד הטילו בהתנהגותם (מחוץ למועדון) סוג של צל מעיב על ההכנות, אבל סביר להניח שהאימפקט הזה יהיה זמני, אם בכלל. אם יונייטד אכן תוסיף לצוות עובדיה בלם נוסף ואת ג'יידון סאנצ'ו, מי יודע – אולי היא תהיה הג'וקר בחפיסה.
עכשיו, אחרי העיסוק בחשודות המיידיות, אפשר ללטוש עין תורנית ל-16 הנותרות ולתהות אם בחסות הקורונה תוכל מי מהן להצית את הדשא, הדימיון והטבלה, ולתרום לסדר אנגלי חדש. לארסנל, טוטנהאם ואברטון יש בוודאי יומרות שכאלה. ארסנל של מיקל ארטטה אותתה על השיקום באמירויות בעזרת הזכייה רבת האשראי בגביע האנגלי. היא התחזקה בבלם ליל גבריאל ובוויליאן מצ'לסי – שתי רכישות מעולות. ארטטה בונה לאט ובקפידה, אבל ברור שאחרי הגביע, לתותחנים אין תירוצים, וליגת האלופות היא היעד הבכור.
בטוטנהאם מתחיל ז'וזה מוריניו עונה מלאה ראשונה. האתגר שלו עצום. התרנגולים סיימו במקום ה-6, אבל השלב הזה נמוך מדי עבור מוריניו, היו"ר דניאל לוי, והסגל שהפוטנציאל שלו גדול בהרבה, גם בלי הרכש האנרגטי החדש – יעיל ופעיל - מאט דוהרטי מוולבס ופייר הויביירג מסאותהמפטון. אם סגנית אלופת אירופה 2019 תיקלע לגימגומים ולא תיאבק על מקום ברביעיה הצ'מפיונית, עלול מוריניו לעשות את הכותרות (פעם שלישית גלידה, באנגליה) ממסיבות העיתונאים בדרך לפרידה מוקדמת.
כמה פעמים ספרנו עד עשר ואברטון לא העבירה את הסחורה? רונאלד קומאן (!), סם אלרדייס ומרקו סילבה היו המשיחים בפוטנציה שניסו מאז 2016 להעיר את הנרדמים משנות ה-90, ולהאיר את הצד השני של ליברפול, ונכשלו. שמות גדולים צעדו בסך, כמויות רכש באו והלכו, טאקטיקות התחלפו חדשות לבקרים, וטעם סוכריות הטופי נותר מריר ומתסכל. עכשיו תורו של קרלו אנצ'לוטי – עוד מאמן שמתחיל כאן עונה מלאה לראשונה - והוא לוחץ על הדוושה עם ארנק תפוח ב-70 מיליון פאונד שהתרוקן על אלאן הברזילאי של נאפולי, דוקורה המעולה מווטפורד וחאמס רודריגס, המתפלל שהמאמן שלו לשעבר בבאיירן יעשה לקריירה שלו מה שהנזי פליק עשה לתומאס מולר. גם בגודיסון פארק למוד האכזבות לא ממש מצפים, רק מתפללים ומקווים.
אצל יתר הקבוצות קשה מאוד לזהות כרגע (לך תדע מה יהיה אח"כ, קורונה ותקדים לסטר סיטי וכל הטררם הזה) מגמות בולטות או מהלכים נסתרים. לסטר נחלשה, שפילד יונייטד עשתה את שלה באופן שכמעט בלתי אפשרי לשוב עליו במשאבים שבידה, לקומונה הפורטוגלית בוולבס יש שוב פוטנציאל להיות מרענן רשמי אבל רק אם תוכל להשאיר את ראול חימנז ואדאמה טראורה הנחשקים. ניוקאסל יונייטד לא נמכרה לסעודים ונותרה בידי מייק אשלי השנוא – ומה שמגביל עוד יותר את אפשרויות ההמראה שלה.
אז נשארנו עם אורחת אצילה ויקרה. זה הזמן לומר ברוכה הבאה ללידס יונייטד, השבה לפרמיירליג מגלות בת 16 שנים, ואשר הביצועים שלה על כר הדשא יהיו לא פחות מסקרנים מאלו של המנג'ר שלה מחוץ לקווים. מרסלו ביילסה הארגנטינאי יוסיף טון של צבע, טאקטיקה וקונטרוברסיה לליגה. הוא לא לוקח שבויים. אבל הוא לקח את לידס למקומה הטבעי. עם כל הכבוד העצום למסורת המפוארת של אלנד רואד, המטרה היא בינתיים לא לחדש ימי בילי ברמנר ופיטר לורימר ואלן קלארק כקדם, אלא להכות שורשים בליגה הבכירה. לידס העקשנית והלוחמנית של ביילסה יכולה להיות שפילד יונייטד מודל 2021. היא יכולה להיות אפילו קצת יותר, אם הרכש הראשי שלה, רודריגו הספרדי, יפציץ במספרים. היא לא יכולה להיות פלופ. או שכן. הרי בעונה הזו לאף אחד אין חיסון.
