"הוא כמו אמן עם מכחול, הוא פשוט מרחף על המגרש", קראו כותרות העיתונים באנגליה אחרי הניצחון של ליברפול בחצי הגמר על ויאריאל. המחמאות הוקדשו לטיאגו אלקנטרה, וזו ממש לא הייתה הפעם היחידה שבה הקשר הספרדי קיבל שבחים מסוג זה בחודשים האחרונים.
באיחור משמעותי ואחרי שחלק מאוהדיה כבר הרימו ידיים לגביו, ליברפול מקבלת בחצי השנה האחרונה את טיאגו שהיא פינטזה עליו. טיאגו שהיה בבאיירן מינכן אחד הקשרים הטובים בעולם. קצת מצחיק לכתוב את זה על ליברפול הנוכחית, אבל טיאגו אלקנטרה הוא למעשה הכדורגלן היחידי בסגל של המייטי רדס שהגיע כשחקן טופ עולמי מוכח, אולי פרט לשוער אליסון.
הגעתו של טיאגו בקיץ 2020 הייתה אירוע מרגש מאוד עבור הקהל באנפילד, הציפיות ממנו, באופן טבעי, היו בשמיים, אך גם החששות. סגנון המשחק שלו שונה לחלוטין מזה בו ליברפול של יורגן קלופ נוהגת לשחק. ביחד עם רקורד הפציעות שלו, היה בהחלט גם סיכון ברכש הזה. והסיכון הזה נראה מוחשי מאוד בשנה הראשונה.
הדרבי נגד אברטון בתחילת העונה שעברה, זכור בעיקר בגלל הפציעה של וירג'ל ואן דייק שגמרה לו ולליברפול את העונה, אבל היה שם עוד רגע, הרגע שבו רישארליסון פירק את טיאגו, במשחק הבכורה של הספרדי בהרכב, והשבית אותו למספר חודשים. ההתאקלמות של הקשר לסגנון משחק חדש, מדינה חדשה, עיר חדשה ששונה לגמרי מברצלונה ומינכן בהן גר קודם, הפכה לקשה אפילו יותר.
"הוא מאט את המשחק של ליברפול, הוא לא משחק בדרך של קלופ", קבעו הפרשנים באנגליה, כאשר טיאגו כן חזר והיה חלק מהעונה המאכזבת של הקבוצה. והאמת? זה היה נכון, אבל כמו שאומרים אצלנו בפוליטיקה הישראלית, אמת נכונה לשעתה. הוא לא שיחרר את הכדורים מהר מספיק, הוא לא היה מתואם עם חבריו לקבוצה, הוא הרבה לבצע עבירות במרכז המגרש, ונראה פשוט מנותק ממה שקורה על הדשא.
אבל אם יש משהו שברור לגבי טיאגו, הוא שמדובר באחד השחקנים האינטלגנטיים ביותר בכדורגל העולמי, ויחד עם התמיכה של קלופ, הוא החל להשתלב בקצב של ליברפול, עד כדי כך שהיום הוא הברמוטר שקובע את אותו קצב. הוא הפך לבאנקר בהרכב, וההצגות שלו בדרבי נגד אברטון (98% דיוק במסירות), ב-0:4 נגד מנצ'סטר יונייטד וב-2:2 נגד סיטי במשחק העונה, הזכירו שמדובר בכדורגלן שהיה במעמדים הגדולים ביותר, ויודע כיצד לתפקד במשחקים הכי חשובים.
במאמר מרתק של ה'ניו יורק טיימס' על טיאגו, נכתב כיצד העובדה שהתרומה שלו לא מתבטאת במספרים כמו אסיסטים ובישולים, פגעה במשך זמן בהערכה האמיתית לחשיבות המכרעת שלו בקישור. באותו מאמר, הוסבר גם כיצד טיאגו הפך למסמר האחרון בשינוי הגדול של ליברפול.
המייטי רדס ישחקו בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות בגמר ליגת האלופות. ב-2018, זאת הייתה קבוצה שקידשה כאוס, בלאגן על המגרש, כדורגל "האבי מטאל" במשך 90 דקות. שנה לאחר מכן, כשהיא בוגרת יותר ומנוסה יותר, ליברפול עברה עוד שלב בהתבגרות שלה. היא ידעה לשמור כוחות כשצריך, ידעה מתי לשחק מסודר ומתי שוב "להשליט כאוס". אבל הכאוס היה שם.
ליברפול הנוכחית, כך על פי אותו מאמר ב'טיימס', היא קבוצה שקודם כל רוצה להיות בשליטה. קבוצה שרוצה לדעת לנצח בסבלנות. צריך לזכור, ליברפול של 2018 הייתה קבוצה ששיחקה כדורגל מדהים לפרקים, אבל קבוצה שההגעה שלה לגמר הייתה הפתעה במידה מסוימת. היום, ליברפול נמצאת במקום אחר לגמרי. הציפיות שונות, וקבוצות מגיעות אליה מראש במטרה להסתגר. קלופ ידע שהוא חייב יהיה למצוא פתרונות נוספים, וטיאגו הוא בדיוק זה.
הספרדי יכול לשחק לצד הנדרסון, פאביניו, קייטה, זה בכלל לא משנה. הוא זה שקובע את הקצב. הוא יודע לספק את המסירות הנכונות לשחקני החלק הקדמי, והוא עושה את זה בדיוק של מנתח עם אזמל, כל שחקן והמקום אליו הוא רוצה לקבל את הכדורגל, כל שחקן והקצב שבו הוא צריך לקבל אותו.
בשיחות עם אוהדי ליברפול, תשמעו אותם לא מעט פעמים מדברים בחוסר אמונה מסוים על העובדה ששחקן כמו טיאגו משחק בקבוצה שלהם. לאדומים לא נותרו עוד הרבה משחקים העונה, ונותרו להם למעשה שני גמרים גדולים. הראשון, הערב, נגד צ'לסי בוומבלי. אם אתם יכולים, תנסו להתמקד במספר 6 באדום. בדרך שבו הוא מתנהל עם הכדור, בדרך שבה הוא מחליט האם למסור עם החלק החיצון או הפנימי, ובהשפעה שיש לכל החלטה זאת שלו על משחק ההתקפה. אם יתמזל מזלכם (וסליחה מראש מאוהדי הבלוז), אולי תזכו לראות עוד הופעת אומן על המגרש.
