פפ גווארדיולה צודק. "זכייה באליפות הפרמיירליג יותר חשובה מליגת האלופות", הוא אמר אחרי הניצחון בוומבלי על טוטנהאם 1:3 ועוד לפני שמנצ'סטר סיטי שלו הוכתרה. ייתכן שהמינוח בו בחר – חשובה – פחות הולם. אולי היה עדיף לומר "יותר קשה" או "יותר משמעותית", אבל הסמנטיקה הזו בטלה בשישים.
פפ דיבר על כך שזכייה בצ'מפיונס ליג דורשת שבעה משחקים טובים (בשלב הנוקאאוט, 13 בסך הכל מתחילת הדרך) לעומת עונת פרמייר ליג שלמה בת 38 משחקים. אפשר אפילו לחדד את הטיעון שלו עם נתון מעניין ורלוונטי: ליגת האלופות והפרמייר ליג נחנכו באותו מועד – אוגוסט-ספטמבר 1992. ב-26 השנים הראשונות של המפעלים הללו הוכתרו באנגליה שש אלופות שונות, בעוד בצ'מפיונס ליג התחלק הפרס הראשון בין 13 קבוצות.
הסטטיסטיקה הזו לא תשכנע את מי שסבור שענן כבד רובץ על העונה הזו של פפ וסיטי בגלל ההדחה משני מפעלי נוקאאוט יוקרתיים – ליגת האלופות והגביע האנגלי. אבל מי שחושב כך בוחר להתעלם מעונה חשובה, משמעותית, מזהירה ומפוארת של מנצ'סטר סיטי, עונה המפלסת עדיין את דרכה אל ספרי ההיסטוריה הנוצצים. ביום ראשון הקרוב תארח אלופת אנגליה הטריה את סוואנזי. הפסגה כבר נכבשה, אבל הסיטיזנס עדיין מתבוננים לנצח בעיניים.
Manchester City 2017/18: The Greatest Fantasy Team
אבל גם אם היא לא תשבור את השיאים, מנצ'סטר סיטי 17/18 שייכת לפנתיאון האנגלי. העונה הפנומנאלית שלה הרי היתה בלתי צפויה לחלוטין. "מה שעשינו לא היה ריאלי", אמר השבוע המנג'ר שלה, ושוב צדק. הבליץ המטורף עימו פתחה סיטי את העונה הנוכחית, 21 משחקים ללא הפסד שכללו 19 ניצחונות רצופים, כמה מהם 4, 5, ו-0:6, השאיר עולם ומלואו פעור פה. זה לא היה אמור לקרות בעונה אחרי שצ'לסי כבשה בצורה כה נחרצת ומוחצת את הפרמייר ליג.
זה לא היה אמור להתרחש כאשר מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם, ארסנל וליברפול הוציאו גם הן הון תועפות בקיץ והתחמשו בכוחות חדשים ואמביציות רעננות. זה בשום פנים ואופן לא הראה בקיץ שעבר סממנים של חד צדדיות ועליונות נדירה שכזו בתוך חוג סילון שכזה.
אבל סיטי דרסה מהרגע הראשון, ואחת הסיבות לכך שההערכה להישג העצום והמרהיב שלה נפגמת משהו, היא שקטיפת התואר האנגלי שלה היתה ברורה וידועה כבר מנובמבר-דצמבר שעבר, והפכה למובנת מאליה. כאשר הרץ הפנטסטי למרחקים ארוכים מוביל את השדה מהתחלה ופותח פער אדיר, הניצחון שלו הופך פחות דרמטי, לכאורה יותר פשוט ("נו, טוב, לא היתה לו תחרות") ומאפשר לנשמות הטובות להפנות זרקור לכישלון שלו במסלול הריצות הקצרות.
Leroy Sane should win the PFA Young Player of the Year, according to B/R's Sam Tighe
היחס הזה לא מגיע למנצ'סטר סיטי 2018 בגלל סיבה נוספת: האליפות שלה תירשם כאחת הגדולות בכל הזמנים משום שהיא שילבה בה לאורך כל הדרך אופי ויופי. היא רשמה את ההצלחה שלה תוך כדי הצגת כדורגל מסחרר, בלתי מתפשר ובלתי נשכח. זה לא עניין של מה בכך, בוודאי לא בעולם שאפתני וגם ציני הבוחן תארים בזכוכית מגדלת של סגנון.
בקטגוריה הזו הביאה סיטי את מלאכת המשחק להרמוניה מושלמת: כדורגל רומנטי, אסתטי, סקסי, רב הוד, קסם, יופי והדר – וגם יעיל. בקונטקסט של פפ גווארדיולה ההשוואה הנדרשת היא כמובן לטיקי-טאקה הברצלונאי. יש הבדל גדול: הפיזיות והמהירות הבריטית מחייבות התאמה מסוג אחר לחלוטין. יש דימיון: המאמן הקטלוני לעולם לא יוותר על הפילוסופיה ההתקפית שלו, על הכדורגל שיכול להיות מבדר ומנצח כאחת, והשנה במנצ'סטר הוא מצא את הנוסחה האנגלית האידיאולוגית ואידיאלית.
גווארדיולה עשה זאת עם הרבה מאוד כסף, אבל לא רק. למעשה השלד הווינרי של סיטי השנה כולל רק שני כדורגלנים שלא היו בו קודם לכן – אדרסון וקייל ווקר. לא נקל בהם ראש. מדובר בתוספות עצומות. גם בנג'מין מנדי היה אמור להצטרף אליהם אך נפצע בתחילת העונה וחייב את פפ ליצירתיות שיא בעמדת המגן השמאלי. אבל פרט לתרומה המאסיבית של הפנים החדשות, אחראי המנג'ר הספרדי לסוויץ' המנטלי-תודעתי-פיזי אצל הכוכבים שלו.
לא לחינם מועמדים קווין דה בריינה, לירוי סאנה ודויד סילבה לתואר כדורגלן העונה. בסיוע הדם החדש והאמונה הישנה, שיחרר אותם פפ השנה לדרכם בצורה הרבה יותר ברורה וחופשית. עונת אשתקד (מקום שלישי) סימנה לו את התיקונים והכיוונונים הדרושים. הוא לא המציא שום גלגל מחדש. רק שיפץ ושיפר בקצוות. ולפעמים הרבה יותר מזאת, כמו במקרה של ראחים סטרלינג, אולי ההצלחה הגורפת ביותר של פפ בנטילת שחקן שבור וחפוי ראש ונפש אחרי יורו 2016, והחזרתו למסלול. הפרויקט של סטרלינג היה מפגש אנושי-אינטימי רב השראה בו הוכיח פפ שיש בו הרבה יותר מאשר מיומנות טקטית.
סטרלינג היה חוליית מיקרו, אולי גדולה קמעה מאחרות, אבל עדיין מיקרו אחד מני רבים שהולידו מאקרו מפלצתי במובן הססגוני של המלה. זה לא הספיק עדיין – לטעמי הדגש צריך להיות על בינתיים – לאירופה, אבל באנגליה הצטרפה העונה מנצ'סטר סיטי להיכל התהילה. אתם מוזמנים להתווכח מי היתה יותר שגיבה, כבירה ואטרקטיבית – מנצ'סטר יונייטד של תינוקות באזבי, ליברפול של שנות ה-70, ליברפול של שנות ה-80, ארסנל של 2004 ללא הפסד, צ'לסי של ז'וזה מוריניו, קרלו אנצ'לוטי ו/או אנטוניו קונטה.
אם בא לכם אפשר גם לנסות להציב את דהרת האמוק הכובשת של סיטי אל הכתר מול ריצות יפהפיות אך בעיקר סנסציוניות של נוטינגהאם פורסט, בלקבורן רוברס ולסטר סיטי. אבל מכל משוואה – גם זו שתביא בחשבון תקציב ורכש – ייצאו אנשי הירח הכחול כ-Manchester City FCC: First Class Citizens . יוצאי דופן ובלתי נשכחים.
ומה עכשיו? מאוד מפתה להצטרף למקהלות המצהירות שהמבחן האמיתי של סיטי ופפ יתקיים מעתה בזירה היבשתית. זה נכון במידה משום שלאלופת אנגליה הטריה יש כבר כלים להניף את ליגת האלופות, והציפיה הזו ממנה איננה בשמיים. אבל מצד שני, בישורת האחרונה של טורניר נוקאאוט מופיעים כמעט תמיד כל בעלי היכולת, גם כדורגלני על הם בני אדם ולא מכונות, ואלוהים של הנפת הגביע נמצא בפרטים הרבה יותר קטנים – למיקרו משקל לא פחות חשוב מאשר למאקרו, לפעמים יותר.
הפנדל של ריאל בברנבאו נגד יובה, היום השחור של בארסה ברומא, השער החוקי הפסול של סיטי נגד ליברפול – ואלו דוגמאות רק מהשבועיים האחרונים. לאברהם גרנט ולרוברטו די מתיאו יש גם סיפורי אימה ותהילה על איך זוכים/מפסידים גביע אלופות בגלל פסיק. סביב גווארדיולה והגלדיולה כבר לא צריך להיות שום סימן שאלה.
