ב-1966 היה סבו של דוד ליפשיץ בוומבלי, בניצחון המיתולוגי על מערב גרמניה בגמר המונדיאל ולמרות שלא ראה אם הכדור של ג'ף הרסט נכנס (שפכו עליו בירה), הוא קבע עובדה בשטח: המשפחה תצטרך לסבול ולהעריץ את אנגליה לעד
דוד ליפשיץ | mako | פורסם 09:00 26.11.08
רוחו שורה על הנבחרת האנגלית. בובי מור|צילום: Central Press, GettyImages IL
"כל המשפחות שלא אוהבות כדורגל דומות זו לזו, אך המשפחות שאוהבות כדורגל אוהבות כדורגל כל אחת על פי דרכה" (גרפיטי בשירותי הגברים של אצטדיון שחטייאר דונייצק).
בשנת 1966 זכה סבא יוסף (יוסל' בפי חבריו) להצטרף להפלגה של עיריית נתניה לאירופה. מגוהץ, מעונב ונרגש עלה סבא יוסל' על אנייה בנמל חיפה, נופף אחר כבוד לשלום לסבתא חיה (חייקה בפי חבריו) והתכונן להפלגה שעתידה לקחת אותו לנפולי, ומשם למארסיי ואז ליעדם הסופי והאחרון: גמר מונדיאל 66' שנערך אותה שנה באנגליה (תראו את השמוק איך הסתדר בפי חבריו).
בדרכם הארוכה ללונדון העסיקה את חברי העירייה בעיקר השאלה את מי הם יזכו לראות בגמר הגדול. הרוב קיוו שזו תהיה ברזיל הענקית של הכישרון העולה פלה, אחרים קיוו לפורטוגל של החלוץ האגדי (ומלך השערים באותו טורניר) יוזביו והשאר היו מוכנים להתפשר גם על יוגוסלביה או על ברית המועצות או על תחתונים נקיות, מצרך נדיר במהלך מסע כה ארוך. אך רק כשהאנייה עגנה לבסוף מול הצוקים הלבנים של דובר התפזר לו הערפל, עד כמה שערפל אנגלי יכול להתפזר, 30 ביולי, אצטדיון וומבלי. מערב גרמניה- אנגליה.
רבות כבר דובר וידובר על הזכייה היחידה עד כה של אנגליה בגמר המיתולוגי של 66': על הגול של ג'ף הארסט שעבר או לא עבר במלוא היקפו את קו השער (סבא אמר שמהמקום שלו הוא לא יכל לקבוע בוודאות כי בדיוק מישהו שפך עליו בירה), על סגירת המעגל ההיסטורית מול הגרמנים (סבא אמר שמהמקום שלו הוא היה יכול לקבוע בוודאות שהנשים שלהם לא מורידות שיער) ועל הפנים הסמוקות של המלכה הצעירה והיפה כשהעניקה לקפטן בובי מור את הגביע. אך מעבר לכל הדברים הללו, שכבודם במקומם מונח, היה זה גם רגע מכונן במיוחד עבור משפחת ליפשיץ הקטנה. הרגע בו קיבלנו בירושה ובהכנעה את הנבחרת האנגלית כנבחרת הכדורגל היחידה אותה נעריץ עד יומנו האחרון ונדחה מעל פנינו כל עבודה זרה לנבחרת אחרת אטרקטיבית (ברזיל) מיומנת (איטליה) או מצילת יהודים (הולנד) ככל שתהיה.
שנים רבות סבלנו בשקט מתוך ידיעה שהפסד הוא לא רק חלק מהמשחק אלא החלק העיקרי במשחק כשאתה אוהד את הנבחרת האדומה. נבוכים צפינו בבלמים כבדי גוף שכשהם מסתובבים לאחור נשמע ביפ ביפ של משאית (טרי בוצ'ר, טוני אדמס, סול קמפבל), בשחקנים אפרוריים שדווקא להם מכולם יצא לבעוט ולהחמיץ את הפנדל המכריע בכל טורניר (גארי סאות'גייט, חצי גמר יורו 96', סטיוארט פירס מונדיאל 90') וכישרונות צעירים ומבטיחים שהשטר היחידי שפרעו היה שטר חוב לדילר שמחוץ לפאב (פול, אם אפשר להתמכר לחרא הזה תהיו בטוחים שאני אעשה את זה, גאסקווין).
כוכבי על ופועלים שחורים. נבחרת אנגליה הנוכחית|צילום: Phil Cole, GettyImages ILעד שהגיע פאביו קאפלו. בשקט בשקט אך בהחלטיות הופכת הנבחרת האנגלית, בניהולו של המאמן האיטלקי הנפלא, לאחת מהנבחרות החזקות והלא פגיעות בעולם והניצחון 1:2 בחוץ על גרמניה בשבוע שעבר רק חידד את מה שכל אוהד אנגלי כבר יודע מזמן אבל עדיין מתבייש להגיד בקול רם: עם כוכבי על כמו סטיבי ג'י, פראנק למפארד, ויין רוני, תיאו וולקוט, ג'ון טרי ודיוויד, לאשתי לא הלך בהוליווד אז חזרנו לאיטליה, בקהאם. עם פועלים שחורים, שבניגוד לשנים עברו יודעים להעביר שני פסים ולשחק ברמות הגבוהות ביותר באירופה (מייקל קאריק, ווס בראון, אואן הארגריבס) ועם שוער... טוב, את זה עוד נשארו לנו שנתיים לפתור, מסתמנת אנגליה כפייבוריטית הגדולה ביותר, מלבד ברזיל כמובן, לזכייה במונדיאל 2010. וב-30 ביולי בעוד שנתיים, באיחור אופנתי של 46 שנה, אל תופתעו לראות שוב את גביע העולם מונף בידיים אנגליות על רקע שירה אדירה של גוד סייב דה קויין כשמלמעלה תרחף לה רוחו של בובי מור ושל מאמנו סר אלף רמזי ואולי עוד רוח אחת של סגן ראש עיר לשעבר ממישור החוף, שלבש חליפה עם עניבה גם באוגוסט כי תמיד אמר שחובתו של עובד עירייה להיראות מכובד.
