הנסיך המדליק מדלה אלפי

אני לא אוהב כדורגל איטלקי. אולי בגלל שהם המדינה היחידה בעולם שגאה בהמצאת שיטת משחק על שמו של כלי ניקיון- שיטת המטאטא, אולי בגלל שבמונדיאל הראשון שאותו אני זוכר כילד, מונדיאל 82', הם הדיחו את הנבחרת הכי שמחה של ברזיל אי פעם עם סוקרטס וזיקו וטלה סנטנה האגדי על הקווים (שאגב נפטר לא מכבר, אבל אומרים שאברם גרנט מועמד להחליפו), אולי בגלל מטארצי והפרובוקציות המגעילות שלו מהמונדיאל האחרון, אולי בגלל הפתיחות הגדולה מדי למורן אטיאס, אולי בגלל שהייתה לי פעם הרעלת קיבה מניוקי ברומא וביליתי שבוע שלם בשירותים של החדר, איך שלא הופכים את זה אני לא אוהב כדורגל איטלקי. אבל אני מת על אלסנדרו דל פיירו.

השבוע, בזמן שרוב רובה של המדינה צפתה בליאון מהאגזוזן הגדול מבקיע גול אחרי שסובבו אותו על קרוסלה כחלק מהניסוי החברתי של הומואים בהבקעת גולים אחרי שסובבו אותם על קרוסלה בחברה הישראלית, פירק דל פיירו לבדו בגיל 34 את ריאל מדריד. בעידן סופר מקצועני שבו קבוצת כדורגל מהטופ האירופאי מורכבת מאצנים אפריקאים שריריים וילדים צרפתים חצופים עם טכניקה שעדיין לא המציאו בפלייסטישן ושבו קריירה של שחקן קצרה יותר מההפסקות שרן בן שמעון לוקח בין ארוחה לארוחה, נוצץ הישגו של דל פיירו פי כמה וכמה. פול סקולס, שהוא בן גילו לדוגמא, ממשיך ביונייטד בעיקר בשביל טעם מהקבוצה של פעם כשהמאמן שלו, כזכור, אף שריין לו מקום בהרכב גמר הצ'מפיונס בשנה שעברה בשל העובדה הזאת. כנראה שגם הוא ידע שהצעירים הללו עשויים להסתיר לסקולסי ביציע כשהם כל הזמן קופצים. את ריאן גיגס, מבוגר מהם בכמה חודשים, משאירים בשביל לאזן את פוסטר הקבוצה מהשיק הטרולי של טבז וווין רוני, וקלוד מקאללה, בן גילם אף הוא, נראה לאחרונה מאכיל יונים בגני טולארי.